|
 שנת תשפ"ג| שבת פרשת משפטיםשו"ת במראה הבזק: נאמנות האם שבנה חלל(מתוך ח"י)פריז, צרפת Paris, France טבת תשע"ח שאלה יש לי תלמיד חוזר בתשובה שאביו כהן אך אימו סיפרה לבן שלפני שנישאו היא חיה חיי אישות עם לא יהודי. האם אינה נאמנת לפסול את בנה ולכן דינו ככהן כשר1. אין חובה על הבן לספר לאב את דברי אימו, ועדיף שלא יספר לו, ומסתבר שאף אסור לו לספר2. ______________________ 1 לגבי נאמנות האם לאסור את עצמה על בעלה, שלפי דבריה שכבה עם גוי לפני נישואיה לכהן, מבואר בגמרא בנדרים (צ ע"ב) שבאומרת "טמאה אני לך", כלומר אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אינה נאמנת לפי משנה אחרונה, שמא נתנה עיניה באחר. ומסיקה הגמרא לדעת רב ששת שאף לגבי תרומה אינה נאמנת וממשיכה לאכול בתרומה כל עוד היא נשואה לכהן, שלא להוציא לעז על בניה. ומוכח מזה שאפילו בניה שנולדו לה אחרי שאמרה שהיא אסורה לבעלה הם כהנים כשרים, וקל וחומר שאינה נאמנת לפסול את בניה שנולדו קודם לכן. וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (אבהע"ז ו, יג) שאינה נאמנת. ועוד מבואר בשלחן ערוך שם שאף שאינה נאמנת לגבי בעלה הכהן, היא אסורה לכל כהן שבעולם אחרי שימות בעלה, משום שהודתה שהיא זונה ונעשית כחתיכא דאיסורא. וכתב הבית שמואל (שם ס"ק כז) שאף על פי כן, אם נשאת לכהן בניה מהכהן השני כשרים שאין לה נאמנות לפסול את בניה, שרק לאב נתנה תורה נאמנות. ונראה שכוונתו לדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה טו, יט) והשלחן ערוך (אבהע"ז ד, כט) בדין 'יכיר', שדווקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול את בניו ולא לאם. ואף שבבית מאיר שם חולק עליו בזה, כיוון שמדובר בילדים שהרתה אחרי שכבר הודתה 'ונעשית כחתיכא דאיסורא', מכל מקום אף הוא מודה שלגבי ילדים הקיימים אינה נאמנת והם כשרים. ועוד הוסיף הבית מאיר שאפילו אם האב יאמר שהוא מאמין לאם, אינו פוסל אותם, כי דין 'יכיר' נאמר רק על מה שהאב יודע בעצמו, ולא על מה שהוא מאמין אחרים (וחלק בזה על הבית שמואל). ואף שבאגרות משה (אבהע"ז חלק ד סימן יב) פסק שיש להאמין לאישה ממשפחה רפורמית ולהתיר לבנה להינשא לגיורת ולפוסלו לכהונה, וחידש שיש להאמינה מצד אומדן, נראה שזה דווקא במקרה שנשאל עליו, שהיו כמה צדדים להאמין לה שהייתה מסיחה לפי תומה, וגם הייתה ממשפחה רפורמית ועוד כמה צדדים שנתבארו שם בתשובה, שהיה מסתבר שהבן אינו כהן, ולכן דווקא שם האמין לאם, אך עיקר הדין הוא שאינה נאמנת. 2 בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן לז) דן לגבי אישה שזינתה עם גוי, ולא ידעה שנאסרה להינשא לכהן, ולאחר שחזרה בתשובה נישאה לכהן, ומאוחר יותר נודע לה שהייתה אסורה להינשא לו. ונפשה בשאלתה אם צריכה לספר לבעלה, והסיק שאינה צריכה לספר לבעלה כיוון שממילא הדין הוא שאינה נאמנת וממילא אף עדיף שלא תספר לו, וזו לשונו: על פי דין אין לנו להאמין לדבריה כעת שזינתה עם עכו"ם לפני נישואיה אל בעלה, ואפילו אם נראה למראית עין ולשמיעת אוזן שאומרת זאת דרך וידוי מתוך שהיא בעלת תשובה ומתוך שנודע לה רק לאחר מכן שיש איסור בנישואיה לכהן, כי אפ"ה, מתוך זה שרק ה' הוא שרואה ללבב, אמרינן אנן שיתכן שהכל מעושה ואומרת זאת מתוך שעיניה נתנה באחר, כדברי המשנה והגמ' בנדרים ד' צ' ע"ב. ואמינא לה ממה שמצינו שהשיב בדומה לזה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חאה"ע סימן ע"א, הוא דן שם ע"ד אשה שבעת חליה התודית על עונה שזינתה תחת בעלה וכו', ובהמשך דברי תשובתו להתיר הוא כותב בזה"ל: וגם אפילו היתה אשת כהן שאפי' באונס אסורה, מכל מקום לא מפיה אנו חיין, ואנו אומרים נתנה עיניה באחר ושיקורה משקרה וכו', ואף שאמרה כן בעת חליה דרך וידוי, ממנ"פ אם לא היתה בדיעה צלולה אין בדבריה ממש, ואם היתה בדיעה צלולה שוב יש לומר אף בשעת חליה נתנה עיניה באחר וערומי מערמא לומר דרך וידוי עכ"ל הנו"ב, וכל האמור ניתן לומר גם בנידוננו, וא"כ דון מינה ומינה. ב) מה יועיל אם תגלה לבעלה מכיון שעל פי דין תורה אין הבעל מחויב להאמינה, וכך יורו לו אם יבוא לשאול על כך, וזה יגרום איפוא רק לסיבוכים ומשברים בחיים המשותפים שלהם. וכפי שכותב כת"ר כי "המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות על שניהם". ג) אפילו אם הבעל יאמר שמאמין לה אפ"ה אנו לא נוכל לכופה לקבל ג"פ וכדנפסק ברמ"א באה"ע סימן קע"ח סעי' ט', די"א דבזה"ז שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה, או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין, ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר"ג וכו' עכ"ל, והבעל בעצמו ירתע מכך. ויעויין גם בספר ענג יום טוב סימן קס"ט ד"ה ומעתה כיון שעשינו סמוכין לדברי הרמ"א ז"ל, מ"ש לחזק דבריו ע"ש, ואכמ"ל בבירור יתר השיטות בזה מכיון שהמדובר שלנו הוא להתיר לאשה שלא תגלה לבעלה ושלא יגיעו לידי כך. ד) נידוננו עוד עדיפא מנידון א"א שזינתה תחת בעלה, באשר שהמדובר הא הוא לא באיסור אשת איש שזינתה שהוא איסור השוה לכל לישראלים כלכהנים, אלא המדובר באיסור כהונה בלבד, ובזה שהבעל הוא כהן והיא אומרת לפנינו שזינתה עם עכו"ם לפני נישואיה אתו, כי יוצא לנו שנוסף להאמור לעיל, יש לנו בזה גם שיטת הר"א ממיץ ודעימיה דס"ל שהיא אינה מוזהרת על כך מלהינשא לכהן, ויוצא לנו איפוא שאם לא תגלה לבעלה שניהם לא יעברו על איסור, היא מפני שאיננה מוזהרת מלחיות עם כהן, והוא מפני שאיננו מחויב להאמינה גם אם תגלה לו מזה. וכיוצא בזה מצינו שכותב בשו"ת ענג יום טוב סימן ק"נ ד"ה עוד נ"ל לדון, דמדי בואו להסביר שיטת הר"א ממיץ בתוס' נדרים ד' צ', ודברי הרשב"א שם שכותב דזונה לא מוזהרת לכהן אלא כל היכא דהוא מוזהר איהי מוזהרת, כותב העונג יום טוב וז"ל: ונ"ל ברור שכוונתו ז"ל בביאור דברי הר"א ז"ל, דשויה אנפשה חד"א לא שייך אלא היכא דהאיסור מצד עצמה, אבל באיסור זונה שאין האיסור מצד עצמה אלא משום קדושת כהונתו שהזהירה התורה גם אותה שלא להכשילו, בזה לא שייך שויא אנפשה חד"א, ואף שהיא יודעת בעצמה שהוא בא עליה באיסור, מכל מקום כיון שהוא אינו מחויב להאמינה ובהתירא קעביד, גם היא אינה מוזהרת וכו' ואם הוא עביד בהיתר ורשאי לבוא עליה ואינו מחויב להאמינה אף היא מותרת ולא שויה נפשה חד"א יעו"ש ביתר אריכות. וא"כ ה"ה ה"נ בנידוננו נאמר כנ"ז, וזה שאיננו יודע לא מגרע את הדין העקרוני החופף עליו במציאות שאיננו מחויב להאמינה אפילו אם ידע, ואיננו עובר איפוא על איסור, ובהתירא קעביד, וממילא גם היא איננה מוזהרת. ה) בהיות לפנינו כל הנז"ל בצדדא דהתירא, תו אפשר על מקרה כזה לצרף לסניף בעלמא גם שיטת המהרשד"ם ודעימיה דסברי דכהנים בזה"ז כהני ספק נינהו, יעוין באה"ע סימן ו' בבאה"ט ס”ק ב, ועוד מזה ביו"ד סימן שכ"ב בבאה"ט ס"ק י ופתחי תשובה ס"ק ג, וגם לרבות במגן אברהם או"ח סימן ר"א ס"ק ד ומשנה ברורה שם בס"ק י"ג יעו"ש ואכמ"ל מזה. ואם כן, קל וחומר בנדון דידן שאין חיוב על הבן לספר לאביו, שהרי הוא עצמו אינו יודע אלא שמע מאימו, ואם היא אינה חייבת לספר, ודאי שאין עליו חובה לספר את דבריה. ומאחר שאינו מחויב, הרי גם מוטב שלא יספר, שהרי בסיפור זה עלולות להיגרם התוצאות השליליות מעין אלה שכתב הציץ אליעזר לגבי סיפורה של האישה עצמה, "סיבוכים ומשברים". ויש להוסיף ולבאר שהסיפור עלול לסכסך בין ההורים ועלול להביא לזלזול של האב באם, ואף ייתכן שאם האב יאמין לו, אך אף על פי כן לא ייפרד מאימו – יש לדון שמא הבן, בסיפור הדברים, הופך אותו משוגג (ואף פחות משוגג, 'בהיתרא קעביד', כיוון שמן הדין אינו חייב להאמין, וכל שכן כשאינו יודע כלל) למזיד (כיוון שבמציאות הוא מאמין לסיפור). ומאחר שמוטב שלא יספר, נראה שאף אסור מן הדין לספר, שכן בניגוד לאישה עצמה, שאף שמוטב שלא תספר את גנותה אי אפשר לומר שאם תספר תעבור על איסור כלשהו, המספר בלי להיות חייב עובר באיסור לשון הרע, ובענייננו יש בסיפור זה גם בעיה שאם חלילה גם ייגרמו תוצאות שליליות נוספות, ייתכן שכלפי כל אותן תוצאות יש לדון את המספר גם בהיבטים של "לפני עור לא תתן מכשל".  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
משפטים תשפ"ג
משפטים תשפ"ג
