שנת תשפ"ג| שבת פרשת תזריע מצורע

חמדת השבת: מוקצה מחמת חסרון כיס הפסיקה

בשבועות האחרונים למדנו את שיטות הראשונים בהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס, וביארנו מדוע רבי שמעון מודה לרבי יהודה ביחס למוקצה זה דווקא, בהתאם לשיטות השונות:

לפי בעלי התוספות: הקריטריון המגדיר את מוקצה מחמת חסרון כיס הוא ייחוד המקום, בלבד. כלי שאדם טרח להגדיר לו מקום מסוים, משם הוא לא יזוז אלא לצורך השימוש בו, בלבד, ומיד יושב למקומו, הוא כלי שאדם הוציא ממרחב השימוש שלו בשבת, ולכן רבי שמעון מודה שאסור לטלטלו.

במקביל לדברי בעלי התוספות, הפני יהושע: מוקצה מחמת חסרון כיס הוא סוג מסוים של כלי שמלאכתו לאיסור. מותר לטלטל כלים שמלאכתם לאיסור לצורך השימוש בהם. כלומר, אלו כלים שהשימוש הרגיל בהם אסור בשבת, אך מותר לטלטלם בכדי להשתמש בשימושים אפשריים אחרים. כלי שמלאכתו לאיסור שייחדו לו מקום, שבעליו הגדיר שלא ישמש לשימושים שאינם ייעודו המרכזי, הוצאו לחלוטין מתחום השימוש בשבת.

לפי הרמב"ם: החשש שהשימוש בכלי יגרום לירידה בערכו גורם להקצאה מוחלטת של הכלי משימוש. האדם אינו מוכן להשתמש בכלי, ולכן מקצה אותו משימוש לחלוטין, לכן הוא מוקצה בשבת.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שח סעיף א) פסק: כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו

מלשונו נשמע שכל דבר שמקפידים שלא לעשות בו שימושים אחרים הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

המשנה ברורה אומר שהמכנה המשותף של כל אלה הוא שמייחדים להם מקום. משמע שהוא מבין שהשולחן ערוך פוסק כבעלי התוספות.

אך הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כב שאלה יב) חולק על כך. השולחן ערוך אינו מזכיר את ייחוד המקום, ועולה מדבריו שעצם ההקפדה על הכלים היא שמקצה אותם משימוש בשבת. לכן הרב פיינשטיין מסביר שייחוד המקום זו דוגמא למאפיין שמוכיח שאדם מקפיד על חפץ, אך בהחלט ייתכנו כלים שלא זוכים למיקום מיוחד, ויהיו מוקצים מחמת חסרון כיס, וכן להיפך: יתכן ואדם יקפיד שספוגי הדחת הכלים שלו יהיו במקום מסוים, אך לא יעלה על הדעת לומר שאלו מוקצים מחמת חסרון כיס!

בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ) נראה שפוסק את דברי כולם: בסעיף יט הוא פוסק שכלים שמלאכתם לאיסור שמקפידים על מקומם הם מוקצים מחמת חסרון כיס (כדברי הפני יהושע); בסעיף כא הוא אומר שכלים העומדים לסחורה מוקצים מחמת חסרון כיס, שכן אדם מקפיד שלא להשתמש בהם שמא ערכם ייפגע (כדברי הרמב"ם); ובסעיף כב הוא אומר שמה שקובעים לו מקום מפני ערכו הוא מוקצה מחמת חסרון כיס (כדברי בעלי התוספות).

בילקוט יוסף (סימן שח סעיפים א ו-ז) פוסק בדומה לכך.

אם כך, כמי פסקו הפוסקים הללו?

בארחות שבת (בשם הרב זילבר בשו"ת 'אז נדברו', ומספר אחרונים נוספים), מסביר את הפסיקה באופן הבא:

יסוד הדין הוא שכל שאין הכלי מוכן כלל לשימוש בשבת ובעליו מקפידים על כך – הרי זה מוקצה. ולכן בדרך כלל כלים שמלאכתן להיתר אינם מוקצים מחמת חסרון כיס, שהרי הם מוכנים לשימוש בשבת (מה שאין כן אם מלאכתם לאיסור אין להם שימוש בשבת, משום שהשימוש שהם מוכנים לו בימות החול אסור בשבת, ושימוש אחר – הבעלים מקפידים שלא לעשות בהם), אך כלים שבחנות, אף שמלאכתן להיתר – אינם מוכנים לשימוש בשבת, משום שעלולים להיפגם, ונמצא שבכלים אלו יש הקצאה גמורה של הבעלים, למרות שמלאכתם להיתר

כלומר, למעשה מוקצה מחמת חסרון כיס הוא כל כלי שאדם מקצה משימוש לחלוטין, כאשר ערך הכלי משפיע על הקצאה זו. יכול זה להיות מחמת שהכלי מיועד לסחורה, או מחמת שגם כך אינו מתאים לשימוש בשבת (שכן הוא כלי שמלאכתו לאיסור). למעשה כל סיבות ההקצאה שהציגו הראשונים התקבלו להלכה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר