שנת תשפ"ג| שבת פרשת בהעלותך

חמדת השבת: בסיס לדבר האסור שעתיד לסור בהמשך השבת

לפני שבועיים למדנו את יסודות איסור טלטול בסיס לדבר האסור, ואיסור ביטול כלי מהיכנו. למדנו את המחלוקת היסודית בין בעלי התוספות ובעל המאור. נחזור על הכללים, כי מורכבים הם:

לפי בעלי התוספות:

בכל מצד בו מוקצה הונח על בסיס ללא כוונה, הבסיס אינו נאסר בטלטול. מותר להרים את הבסיס, עם המוקצה שעליו, ולהפיל את המוקצה (בצורה עקיפה, על ידי ניעור או הטיית הבסיס), ולהמשיך להשתמש בבסיס.

במידה והמוקצה הונח על הבסיס בכוונה:

מוקצה שהונח בכוונה על בסיס לפני השבת ושהה עליו במשך כל בין השמשות: הבסיס נעשה מוקצה לשבת כולה. אסור להפיל אותו מהבסיס, וגם אם יפיל אותו מהבסיס, אסור לטלטל את הבסיס.

אם החפץ הונח על הבסיס בכוונה (הניח את הבסיס תחת תרנגול לקבל את ביצתה, הורה לילד או לנכרי להניח את המוקצה במקום מסוים, וכדו') בשבת עצמה: אסור לטלטל את הבסיס כל עוד החפץ מונח עליו, וגם לא להטות או לנער את החפץ בכדי שהמוקצה ייפול. אם המוקצה סר מהבסיס, הבסיס חוזר להיתרו הראשון (הוא אינו בסיס לדבר האסור במובן שהוא נחשב כמוקצה לכל השבת ללא תלות בהימצאות החפץ עליו). יצירת מצב בו אסור לטלטל את החפץ בשבת היא איסור ביטול כלי מהיכנו.

לפי בעל המאור:

חפץ יהפוך לבסיס לדבר האסור רק אם הוא הונח על הבסיס בכוונה לפני שבת ושהה עליו בין השמשות.

אם המוקצה הגיע לבסיס בשבת שלא בעקבות ציווי או כוונה – מותר להפיל אותו ממנו.

במידה ואין אפשרות טכנית להפיל את המוקצה מהבסיס, הרי שהבסיס ייאסר בטלטול, וזהו איסור ביטול כלי מהיכנו.

בספר הישר (סימן רמד) מסופר שבדרך לתפילה לפני שבת ר"ת הניח אבן על חבית יין (ככל הנראה כדי שהפקק הרעוע לא יזוז ויאפשר ללכלוך או בעלי חיים להיכנס פנימה). בשובו מן התפילה תלמידו שאל אותו אם מותר להסיר את האבן מפי החבית, שהרי האבן היא מוקצה, המוקצה הונח על החבית בכוונה תחילה, ושהה עליה במשך כל בין השמשות! 

ר"ת השיב לו שמותר, מכיוון שהוא התכוון מראש להסיר את האבן מפי החבית. מדבריו עולה שאפילו במידה והניח את המוקצה על בסיס בכוונה תחילה ושהה על הבסיס במשך כל בין השמשות, מותר להפיל את המוקצה אם בשעת הנחת המוקצה הוא התכוון להפיל אותו בהמשך. 

הרשב"א תמה על דבריו. במסכת שבת (דף מד) הגמרא מתייחסת לנר כבסיס לדבר האסור, מכיוון שהשלהבת היא מוקצה. אדם רגיל לשים די שמן שהנר ידלוק למספר שעות, אך רוב מוחלט משעות השבת הנר כבוי. שואל הרשב"א: מדוע, אם כן, הנר נחשב בסיס לשלהבת. הרי בזמן ההדלקה הוא מודע היטב לכך שהלהבה עתידה לכבות!

(לא נעמיק בזה, רק נעיר שהאחרונים התקשו בשאלה הבסיסית יותר: מדוע הלהבה נחשבת מוקצה? לכאורה יש כאן כמה בעיות אחרות: לכאורה הנר והלהבה הם כלים שמלאכתם לאיסור, שהרי משתמשים בהם; מוקצה מחמת איסור, שהרי לא מטלטלים את הנר שמא הטלטול ישפיע על ההדלקה. לא נעמיק בכך כאן, ורק נפנה לדיון של החזון איש בסימן מא אות יז וסימן מג אות טז שדן בדברים ומביא שיטות נוספות).

הרשב"א מסכים עם דברי ר"ת באופן מצומצם: כאשר מדובר בהנחה באמצע שבת הוא מסכים שכוונת סילוק מראש מועילה. הדוגמא הקלאסית ביותר לכך היא הדוגמא של מניח עצמות וקליפין על השלחן בשבת. בית שמאי אומרים שמותר להסיר את העצמות, ובית הלל אומרים שיש לנער את הטבלה, שכן העצמות והקליפות מוקצים. אך לכאורה קשה גם על דברי בית הלל: מדוע שיהיה מותר לנער את הטבלה אם הניח את העצמות באמצע שבת? על כך עונה הרשב"א: במקרה זה בו המוקצה הונח באמצע השבת, עם כוונה להסיר את המוקצה בהמשך השבת ר"ת צודק, שכוונה זו תאפשר להפיל את המוקצה מהבסיס. 

כיצד ניישב את המקרה של הנר לשיטת ר"ת? וכי אדם אינו מודע לכך שנרו יכבה בשבת? אם כך, מדוע אסור לטלטל אותו במשך השבת? 

שני תירוצים מרכזיים נאמרו לקושיה זו:

בתורת שבת מבאר שרק כוונה להסיר את המוקצה בהמשך השבת מסירה ממנו שם בסיס לדבר האסור. אך במקרה של הנר האדם תלוי בחסדו של הנר (או לכל הפחות בחוקי הפיזיקה העומדים מאחוריו), שיכבה כאשר הוא יכבה. לכן הוא מקבל דין של בסיס לדבר האסור. 

הפרי מגדים מבאר קצת אחרת: בכל המקרים הקודמים האדם היה יכול לנער את המוקצה מהבסיס בין השמשות. בכניסת שבת האדם לא היה יכול לנער את המוקצה מהנר, ולכן הוא נותר אסור, גם אם התכוון להסיר אותו בהמשך. 

בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ סעיף נג) פוסק שבמקום הפסד אפשר לסמוך על ר"ת בכפוף לשני התנאים הללו: רק אם ניתן להסיר את המוקצה בכניסת השבת (כדברי הפרי מגדים), ורק אם בכוחו לגרום למוקצה לסור בכל עת (כדברי התורת שבת).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר