שנת תשפ"ג| שבת פרשת נצבים וילך

פרשת השבוע: נִצָּבִים- וַיֵּלֶךְ, על השכנת שכינה, אחדות, יושר ורגישות לחלשים

לשמות שנקבעו לפרשיות השבוע יש משמעות. פרשיות נִצָּבִים ו-וַיֵּלֶךְ נקראות תמיד בסמוך לראש השנה, נציע להם משמעות נוספת בהקשר לימים אלה.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם..." (דברים כ"ט ט).

כבר כתבנו בעבר, עיינו פרשת ניצבים וילך לשנת תשס"ב, וכן בפרשת ניצבים וילך לשנת תשס"ו כי השורש נ.צ.ב, המופיע כפתיח לפרשה, ובהופעותיו השונות, משמעותו נוכחות והשכנת שכינה. ומתי זה קורה? כאשר עם ישראל מאוחד - כֻּלְּכֶם.

הנביא עמוס מלמד אותנו על תנאי נוסף להשכנת שכינה, וז"ל: "כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹ-נָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" (עמוס ז' ז). אין כל ספק שמדובר כאן בנוכחות שכינה, הבנה המתחזקת מההופעה של הביטוי נִצָּב.  יחד עם ביטוי זה מופיע פעמיים הביטוי אֲנָךְ. בהסתמך על נבואת עמוס, משתמשים בביטוי נצב בימינו, כדי לתאר קו היורד מקודקוד משולש אל בסיסו בזוית של 90 מעלות. תפקיד האֲנָךְ לבדוק האם הקיר ישר וניצב בזווית של 90 מעלות. אחרת, במוקדם או במאוחר, הקיר יתמוטט. כך למדנו עוד תנאי הכרחי להשכנת שכינה בהליכות חיינו, יושר – יושרה! השקר – ה'שטיק' וה'טריק' לא יכונו במחיצתו של הקב"ה.

ונעבור לפרשת וַיֵּלֶךְ הנפתחת במילים וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה (שם, ל"א א). לשמה של הפרשה משמעות עצומה. משה רבנו, בן מאה ועשרים שנה, עדיין הולך על שתי רגליו. לצערנו הרב, יש אנשים שהליכתם מוגבלת מגיל צעיר יותר מגילו של משה, בעת הזו. כאן המקום להזכיר כי נגישות איננה רק חובה חוקית, היא גם חובה הלכתית. החברה ככלל וכל אחד מפרטיה, צריך להיות רגיש לכך.

לכן, בשו"ת במראה הבזק חלק ז' תשובה ג' התרנו לאדם נכה, המתנהל באמצעות כסא גלגלים, לשמש כשליח ציבור בישיבה, והדגשנו כי שילובו בחיי הקהילה, מכל הבחינות, הוא דרכה של תורה. נדגים עיקרון זה, תוך בחינה של הפסוקים, ויחסם של חז"ל לדוד המלך, שלא היה רגיש מספיק למפיבושת בנו הנכה של ידידו, רעו ובן בריתו, שהיה מיועד להיות שותפו במלכות - יונתן בן שאול.

לאחר מרד אבשלום דוד חזר לירושלים. בשער העיר חיכה לו מפיבושת שהחל מגיל חמש הפך לנְכֵה רַגְלָיִם (שמו"ב ד' ד), בעת שאומנתו נסה על נפשה בנסיון להציל גם אותו, ואז: וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ (שם). ציבא, מנהל האחוזות של שאול, עשה ככל יכולתו להמעיט בערכו של מפיבושת (עיינו שבת דף נו ע"א בשיטת רב שנראה שהסוגיא הוכרעה כשיטתו) וגם להאשימו, תוך שימוש במרמה, בניסיון לשבת על כסאו של דוד בעקבות מרד אבשלום (שם ט"ז ג). ברגע המפגש מתייצב מפיבושת לפני דוד, כאבל שהתאבל על הדחת דוד מיום פרוץ המרד. דוד, שהושפע מדברי ציבא, פנה אל מפיבושת בדברים הבאים: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת" (שם, י"ט כו). השימוש בביטוי לֹא הָלַכְתָּ, צורם. דוד המלך הרי ידע שמפיבושת הוא נכה רגלים והוא איננו מסוגל ללכת!!! מפיבושת איננו עונה לדוד במחאה אלא בהכנעה, אבל אומר לדוד שדברי ציבא השפיעו עליו: "...כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ: וַיְרַגֵּל (ציבא) בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (שם י"ט כז – כח). הרד"ק מסביר "וַיְרַגֵּל - ענין רכילות וכן "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" (תהלים ט"ו ג). נציע כי מפיבושת נוקט 'רגל' ולא 'רכל', כדי להדגיש שאין לשאול נכה רגלים למה לא השתמשת ברגליך. לצערנו, דוד המלך לא הקשיב למפיבושת, קטע את דבריו והכריז: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ, אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שם, י"ט ל). חז"ל מלמדים אותנו שבאותו רגע "יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (שבת דף נו ע"ב). כאן לצערנו התחילה ההתפוררות!

כך הרווחנו לקח חשוב נוסף: חוסר רגישות לחלשים ובחירה בביטויים פוגעים עלולים, ח"ו, לפגע באחדות וממילא, ח"ו, בהשכנת השכינה.

לקראת ראש השנה ויום הכיפורים הבאים עלינו לטובה

הבה נחזק את עצמנו גם ואולי בעיקר בתחומים אלה.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר