שנת תשפ"ד| שבת פרשת ויקהל

שו"ת במראה הבזק: בת שאינה רוצה לנהוג מנהגי אבלות על אביה משום שהתעלל בה

מרילנד, ארה"ב                                    Maryland, USA

מרחשוון תשס"ח

שאלה

אשה בקהילתי שואלת אם היא צריכה לקרוע ולשבת שבעה אחרי פטירת אביה, שאנס אותה ר"ל פעמים רבות בילדותה. היא רוצה ללבוש לבנים ולאכול ולשתות בשמחה, וביזיונו יהיה כפרתו.

תשובה

בת זו, שמרגישה שאינה יכולה להתאבל על אביה, שעשה בה מעשים מתועבים – יכולה בהחלט להימנע מלהתאבל עליו¹.

________________

¹ חכמים מנו את הרשעים שאין מתאבלים עליהם (שו"ע יו"ד סי' שמה סע' ה): "העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל, חייב לקרוע (טור בשם רמב"ן ו"בית יוסף" אף לדעת רש"י). ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח". והוסיף הרמ"א: "אבל רגיל לעשות עבירה, אין מתאבלין עליו (מרדכי סוף מ"ק). וכל שכן על מומר לעבודת כוכבים (שם ופוסקים, וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי)".

הש"ך דייק מדברי הרמ"א שהרגיל לעבור עברה לתיאבון אין מתאבלין עליו. אולם ה"שבט מיהודה" (סי' שמ) דייק מדברי הרא"ש (פרק אלו מגלחין סי' נט) והמרדכי (שם סי' תתפה) שאינם סבורים כך, אלא כל שעשה עברה לתיאבון, ואפילו הרבה לעשות כן – מתאבלין עליו. והביאו ראיה לדין זה ממה שהתאבל דוד המלך על אבשלום בנו, שאף שהרבה לחטוא לא עשה כן אלא מתאוות המלכות. ומה שכתבו הרא"ש והמרדכי, שאין מתאבלים על העובר הרבה פעמים עברה - היינו משום שמסתמא אם עושה כן הרבה פעמים – הרי שהוא עושה כן להכעיס, אבל גם הם מודים שאם עושה כן לתאבון מתאבלים עליו. ונראה לומר ביישוב דברי הש"ך, שהוא סבור לגבי אבשלום שאף שעשה עברות רבות בזמן מסוים בחייו – לא היה זה דרכו במכלול חייו, רק בשעה שרצה את המלוכה ורק בעברות הנוגעות לרצונו לתפוס את המלכות, אבל מי שהפך את המעבר על מצוות לדרך חיים הוא פורק עול, אף שאינו עושה כן אלא לתיאבון.

והנה מכך שדוד התאבל על אבשלום בנו יש ללמוד שאף האונס אשה – שהרי אבשלום אנס את פילגשי אביו – הריהו בכלל רשע לתיאבון שמתאבלים עליו, ואינו נכלל בגלל כן בדין הפורשים מדרכי ציבור, שאין מתאבלים עליהם (כמבואר ביו"ד סי' שמה). ואף שעושה כן מספר פעמים, אין זה מחשיבו כפורק עול ועובר להכעיס, אם בשאר מעשיו הוא מתנהג כישראל כשר, וכנ"ל בדברי הש"ך וה"שבט מיהודה". ויש לדחות את ההשוואה לאבשלום, ואכמ"ל. בספר "כל בו על אבלות" (מאת הרב גרינולד, עמ' 301) הביא מספר "שערי דעה" (לר' אלעזר רוקח, וינה תקפח) שמי שעבר במזיד על עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, אין מתאבלים עליו. גם אם לא נפסוק כדבריו, הפסק במקומו עומד כדברי ה"ים של שלמה" בחידושיו (גיטין דף יח) שאשה שהיתה בקטטה עם בעלה והיה בדעתו לגרשה ומתה קודם לגירושין – אין הבעל חייב להתאבל עליה. בטעם הדבר כתב שמאחר שאין הבעל יורשה לחד דעה – אין הוא מתאבל עליה, שהלכה כדברי המקל באבל. והיינו שסבר שמזה שאין הבעל יורשה אנו למדים שאין כאן עוד קשר של אישות, וממילא אין כאן אבלות. ובשלהי דבריו כתב: "ועוד, איך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל, ואין יום מר לפניו, ונהי דבאבל ממש לא חלקו רבותינו בין אהב ושונא, הכא יש ויש לחלק, ועוד, התם אחר דאית ליה קורבא בגביה, אפילו הוא שונאו מכל מקום בשרו הוא ונכמרו רחמיו, ושייך ביה אבילות ומרירות הלב, אבל כהאי גוונא כו"ע מודו דחשיב ליה בליביה כאילו אזלה מיניה, ואין כאן אבילות ומרירות הלב, והנה תמהו העם על ככה, ושלחתי דברי לזקני ירושלים, וכתב לי זקן אחד וחכם מופלא שחכמי ירושלים הסכימו לקל וחומר שדנתי מדברי הרשב"ם".

ה"בית מאיר" (אבה"ע סי' צ ס"ג בהג"ה) חלק על דבריו: "ומה שכתב מסברא דאיך סלקא דעתך להאבילו מה שאין ליבו אבל ואין יום מר לפניו, ומאריך לחלק בין קרוב והוא שונא לו, נמי לענ"ד אין מוכרח דיש לומר כשמתה גם שנאתה אבדה, ונפשו תאבל על אשת נעוריו, ועם כל זאת לא מלאני ליבי להרהר לאחר שהורה זקן, זה שקנה חכמה יתירה, לולא שכבר רבים תמהו בפסק זה, וזקן אחד כתב לו שחכמי ירושלים הסכימו להק"ו שדן, משמע אבל בגוף הפסק לא הסכימו, וצ"ע". ויש להעיר על דבריו שמדברי ה"ים של שלמה" המצוינים לעיל בלשונם משמע שחכמי ירושלים הסכימו עם פסקו, ולא רק עם פלפולו.

ועיין עוד בשו"ת "מנחת אלעזר" (ד סי' כו), שכתב בנדון איש שאשתו ציערתו הרבה, ונשטתתה ומתה: "וגם סבל ממנה צרות רבות לא יתוארו בחרט עלי גליון, עכ"פ נראין דברי ה"תשורת ש"י" דתלוי בלב כל אחד ואחד, וכיון דבע"כ בזה אין לבו דוי כנ"ל על הפסדו, רק אולי כשאר בת ישראל שהיה מכירה ויודעה, ולא הוי סברא שהוא בכלל 'ואחריתה כיום מר' – א"כ לא הוי עוד ספק דברי קבלה, שנאמר להחמיר בזה... וממלא הדרן לכללא הלכה כמקל באבל".

מכל הפוסקים הנ"ל מבואר כדבר פשוט שאין דין אבלות אלא במקום שסילוק הנפטר הוא בבחינת "יום מר" ולבו דווה על הדבר. ומה שלא מצינו חילוק בש"ס בין אוהב לשונא לעניין אבלות היינו משום שמסתמא אדם מרחם על שאר בשרו. אבל כשברור מתוך המציאות שאין כאן אבלות שבלב כלל – גם חיוב להתאבל אין. וצריך לומר שאבלות היא דין דרבנן, ורבנן לא גזרו אלא במקום צער ו"יום מר", אבל במקרה שאין זו המציאות – לא גזרו. או שסברו שאף שאבלות של יום אחד היא דין תורה, מדאורייתא זהו גדרה של האבלות, שאין אבלות אלא במקום "יום מר". עיין בדברי ה"מחנה חיים" (ג סי' לט), שכתב שכן נראה מדברי המהרש"ל, ועיין עוד בשו"ת "קנין תורה" (ב סי' צג), וראיה לזה יש לומר ממה שפסקו הפוסקים, שאין להתאבל על אדם רשע, שבמקרה זה אין אומרים שיש כאן אבלות, אלא "באבוד רשעים רינה". ואף שיש לחלק בין הדינים, על כל פנים למדנו שהאבלות אינה גזירת הכתוב בלא טעם וגדר, אחרת היאך חילקו הפוסקים, אלא על כורחנו לומר שגם אי נאמר שאבלות היא דין תורה, יש לה גדר והוא שראוי או שייך להתאבל על האדם שמת.

ועיין בשו"ת "תעלומות לב" (ג סי' יט-כ) שדן אף הוא בנדון אשה שבעלה רצה לגרשה ומתה מתוך קטטה, ואף שהוכיח שאין בעלה חייב להתאבל עליה – לא הזכיר כלל כנימוק את דברי ה"ים של שלמה" המצוינים לעיל. שמע מינה שהוא סבר שאין זה נימוק העומד בפני עצמו, רק נספח לנימוקו העיקרי של ה"ים של שלמה", שאם אין הבעל יורש את אשתו קל וחומר שאינו מתאבל עליה. עיין עוד ב"ילקוט יוסף" (אבלות סי' יד סע' כ), שהעלה שאשה שמתה מתוך קטטה – בעלה חייב להתאבל עליה, שכן הוא יורשה. ועיי"ש בהערותיו, שלא דן כלל בנימוק של קטטה, רק בשאלה אם הבעל יורשה.

ועיין עוד בשו"ת "משפטי עוזיאל" (ט יו"ד סי' מה), שכתב שאדם שמת אחיו שציערו כל חייו – הרי הוא חייב להתאבל עליו, והאריך בכך שהאבלות אינה תלויה בצער שאדם מרגיש בהעדר קרובו, אלא היא פרי מידותיו של המתאבל, שיודע להעריך ערכו של כל אדם, והיא נועדה להזכיר לאדם את יום המיתה, למען ישוב ממעשיו הרעים, עיי"ש. ולאחר שהביא את דברי ה"ים של שלמה" הנ"ל סיים: "ועל כל פנים, גם אם נקבל דברי רש"ל ("ים של שלמה") כהלכה פסוקה, אין הדברים אמורים אלא כשכבר התפשרו על הגירושין אלא שלא הספיקו להתגרש, לפיכך הרי היא אינה כאשתו להתאבל עליה, אבל בכל שאר הקרובים שמתאבלים עליהם, כיון שחובת האבלות היא מסיבת קורבא שאינה פוסקת לעולם, לדברי הכל אין הקטטה שביניהם פוטרת מדין אבלות, לא בכולה ולא אפילו במקצתה, אלא חובה להתאבל עליו כהלכה, כדי לשוב מעבירות שבידו להתעורר משנתו".

יש לעיין על דברי הרב עוזיאל מדברי ה"ים של שלמה", שכתב: "ונהי דבאבל ממש לא חלקו רבותינו בין אהב ושונא, הכא יש ויש לחלק, ועוד, התם אחר דאית ליה קורבא בגביה, אפילו הוא שונאו – מכל מקום בשרו הוא, ונכמרו רחמיו, ושייך ביה אבילות ומרירות הלב, אבל כהאי גוונא כו"ע מודו דחשיב ליה בליביה כאילו אזלה מיניה, ואין כאן אבילות ומרירות הלב".

הנה נוכל לפרש את תחילת דברי המהרש"ל כדברי הרב עוזיאל, ולומר ש"אבל ממש" היינו שאר בשרו, ו"יש ויש לחלק" היינו שבאבלות על שאר בשרו אין הדבר תלוי כלל באהבה, מה שאין כן באבלות על אשתו, שהדבר תלוי באהבה, שכן כל סיבת הקרבה ביניהם היא מחמת האישות, שיסודה באהבה, וכשאין אהבה אלא שנאה – אין כאן אישות גמורה. אולם בסוף דברי המהרש"ל נאמר בפירוש שגם האבלות על הקרובים תלויה בהרגשת האבל, והסיבה לכך שחכמים לא חילקו בין אוהב לשונא היינו משום שבשאר בשרו בסתמא נכמרו רחמיו. מה עוד שקשה לחלק בין אשתו שלא גירשה לשאר קרוביו, שהלא כולם כחדא מחתא נחשבים כקרוביו בתורה, ומנין לנו שיש לחלק ביניהם.

בנדון דידן נראה שחלק מהפוסקים הנ"ל יסכימו שאין לחייב אשה זו להתאבל על אביה. אף ששאר בשרה הוא, בוודאי שבמקרה זה לא נכמרו רחמיה על אביה, ואדרבה היא אומרת בפה מלא שברצונה לחגוג את מותו. אף שכל הפוסקים הנ"ל דיברו על אשה המתקוטטת עם בעלה, והיה מקום לומר שהדבר שונה מאבלות על אשתו, שאינה נובעת מהיותו שאר בשר אלא מהאישות, וכדברי ה"משפטי עוזיאל" הנ"ל. מתוך דבריהם משמע שעיקרון מושכל הוא שחכמים הגדירו את דיני האבלות במי שמרגיש שיש כאן יום מר, אבל במי ששמח על מיתת קרובו לא תיקנו חכמים. ואף-על-פי שלא מצאנו בחז"ל חילוק בין אוהב ושונא לעניין אבלות קרובים בשאר בשר, הטעם הוא שמסתמא אדם מוחל לקרובו לאחר מותו, ורחמיו נכמרים עליו. אבל בנדון דידן, שבו התורה העידה: "כאשר יקום איש ורצחו נפש כן הדבר הזה", והיאך אדם יתאבל על רוצחו? והיאך ייכמרו רחמיו לאחר זמן? אפשר לסמוך על המהרש"ל, ה"בית מאיר" וגדולי האחרונים שעמם במקרה קיצוני זה. אולם יש מקום להסביר לאשה זו את תפיסתו של הרב עוזיאל, הרואה באבלות את תיקונו של המתאבל, ואם לא תוכל לקבלם יש לה על מה לסמוך. קל וחומר אם מעשי האב לא היו חד-פעמיים הרי לדעת הש"ך בפשוטו, נחשב האב כרשע שאין מתאבלים עליו. ויש מקום לומר שבעניין כה חמור, שניתן להגדירו בהחלט כתועבה, גם מעשה חד-פעמי יהפוך את האב לרשע שאין להתאבל עליו. ובפרט לפי הכרעת ה"כל בו על אבלות" כאמור לעיל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר