שנת תשפ"ד| שבת פרשת תזריע

פרשת השבוע: העיבור, ציר הזמן וציר הרשע

א' בניסן הוא ראש השנה לחודשים, וגם ראש השנה למלכים.

גם א' בתשרי הוא ראש השנה, אבל לשנים.

למה צריך שתי התחלות?

באמצעות דיון זה ננסה גם להבין מה העיקרון הרוחני העומד מאחורי הלכות טהרת המשפחה ומצוות ברית המילה המופיעים בפתיחה לפרשתנו.

דיון זה יוביל אותנו להשוואה למה שמשדר ציר הרשע.

נחלקו חכמים אם העולם נברא בתשרי או בניסן וכרגיל שתי הדעות צודקות.

בסדרי הזמנים הטבעיים יש יום-יממה, חודש ושנה. אורכה של היממה הוא הזמן שכדור הארץ משלים סיבוב סביב עצמו, יום ולילה. החודש הוא הזמן שעובר בין שתי הופעות של מולד הלבנה ומשכו הוא עשרים ותשע וחצי יום (בממוצע). אורכה של השנה נקבע על פי הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש והוא 365 (ורבע) ימים.

ההחלטה שבשנת החמה (בעקרון) יש שנים עשר חודשים, ששה בני שלשים ימים וששה בני שלושים ואחד ימים היא שרירותית ואין לה אחיזה בטבע.

ההחלטה ששנים עשר חודשים היא שנת לבנה גם היא שרירותית ואין לה אחיזה בטבע, והיא מייצרת שנה מלאכותית בת 354 ימים.

ההחלטה הכפולה אודות שנים עשר חודשים מטרתה לסנכרן (בערך) את שתי מערכות הזמנים, החודש והשנה.

היהדות מקפידה לסנכרן את שנת החמה עם שנת הלבנה באמצעות תוספת של חודש נוסף בן 29 ימים שבע פעמים בכל 19 שנים. לשנה בה יש 13 חודשים קוראים שנה מעוברת.

ננסה להסביר מדוע? ונטען כי המטרה היא לתת כבוד שווה לסדר היום הגברי וסדר היום הנשי.

כל הקמת משפחה בישראל משמעותה ניסיון לסנכרן בין שתי מערכות הזמן והרבה יותר מזה. לכן, התוצאה של החיבור הזה נקראת עיבור, התוצאה הטבעית של הקמת המשפחה. איש ואשה זכו שכינה ביניהם, הם הופכים להיות שותפים בבניין עולם – במעשה בראשית. אם כך, נוכל להציע כי 12 החודשים של האישה מתחילים בראש חודש ניסן, שהוא ראש השנה לחודשים. זו שנת הלבנה שהחודשים מרכיבים אותה. החודש הוא הקובע את סדר יומה של האישה. לשנה החקלאית אין כל קשר לחייה ולסדר יומה, וגם היממה והחלוקה בין יום ולילה לא משמעותיים בחייה.

שנת החמה היא שנתו של האיש - החקלאי (עד המהפכה התעשייתית לפחות 98% מהגברים עבדו בשדות כחקלאים).

למחזוריות הופעת הלבנה אין כל השפעה על חייו.

מדוע חודש העיבור נקבע לאדר? התשובה פשוטה האישה היא זו שמתעברת, לכן מוסיפים חודש אחרי 12 החודשים הראשונים ולא בסוף שנת החמה.

אם העיקרון שהצבנו נכון, נבחן את השפעתו על עולם ההלכה, מצוות ה'עשה שהזמן גרמא', תלויות בשמש יום ולילה, ובשנת החמה ועונותיה. החגים נחגגים בהתאם לעונות השנה ולעבודת החקלאי: זמן האסיף, זמן הקציר ועת האביב (התחלת הבשלת התבואה) ביום ולא בלילה. לכן, רק גברים חייבים במצוות אלה, לעומתם, נשים פטורות (ככלל) ממצוות שהזמן גרמן.

ניתן להביא הוכחה שדברינו אמת מכך שההלכות המיוחדות לנשים מוגדרות דווקא בחודשים, כגון:

מינימום הזמן שנקבע בין גירושין לחתונה חדשה הוא שלשה חודשים, המכונים בהלכה ג' חודשי הבחנה, ולא רבע שנה.

אישה פטורה מהצומות הקלים כ"ד חודשים ולא שנתיים, הזמן שהיה מיועד להנקה.

הזמן המופיע בהלכה להכנות של הכלה לחתונה היה י"ב חודשים ולא שנה (כתובות פ"ה מ"ה).

לכן, מובא במשנה הראשונה של מסכת כתובות: "בתולה נשאת ליום הרביעי" יום הבריאה של החמה והלבנה.

אם כך, נותר להסביר מדוע ראש חודש ניסן הוא בנוסף ראש השנה למלכים?

גם כאן נציע כי החתן, שנושא את הכלה, דומה למלך.

עד מתי? כל זמן שהוא מתייחס לאשתו כמלכה!

להבחנה זו סימן מובהק נוסף. לקראת השנה החדשה המתח עולה, מה היא טומנת בחובה?

סוף השנה הנשית הוא חודש אדר, שלושים יום קודם החג מנצחות הנשים על ההכנות לפסח.

לעומתן הגברים נכנסים למתח דווקא בחודש אלול, ומקדימים לראש השנה שלהם סליחות באשמורת הבוקר.

נעבור עתה להיבט נוסף ומאוד משמעותי בחייה של משפחה יהודית.

כפי שהזכרנו בתחילת דברינו, פרשתנו פותחת בפסוקים הבאים:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב, א-ה).

לכאורה, הלכות טהרה וטומאה שייכות לתחום של חוקי התורה, שאי אפשר להבינם על פי השכל. כך הגדירה התורה את הדברים, בתחילת פרשת חוקת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב). אף על פי כן, ננסה להסביר כמה עקרונות הלכתיים שפרשתנו מנסה ללמד אותנו בהקשר בו אנו דנים:

א.  הדם כשלעצמו איננו מטמא, יש דם נידה ויש דמי טהרה. כך אנו מוצאים גם בדברי רב, האמורא הגדול, המתייחסים לפרשתנו "רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו" (נדה דף לה ע"ב). קביעה זו מבטלת את הקשר, השלילי לכאורה, בין מחזור חייה הטבעי של האישה ובין הטומאה.

     הבנה לא נכונה בתחום זה גרמה להשתרשות מנהגים משובשים בחלק מקהילות ישראל, שמקורם כנראה בהשפעה קראית. מנהגים אלה גרמו לטעויות הלכתיות והרחיקו את הנשים, בחלקים נכבדים של  חייהן, מבית הכנסת ומקשר לתורה (עיינו כדוגמא: רמב"ם פי"א מהל' איסורי ביאה הט"ו ובדבריו החריפים של הראשון לציון הגר"ע יוסף, שו"ת "יביע אומר" חלק ד - יו"ד סימן יא ד"ה א. ראשית).

ב.  השינוי בהלכות בין לידת זכר ללידת נקבה, קשור להבדל בין מערכות הזמנים השונים של האיש ואישה.

     כמוסבר לעיל, כל אחד מהם מתנהל במערכת זמן שונה.

ג.   הלכות טהרת המשפחה קובעות כלל הלכתי-רוחני יסודי. האיש הוא שחייב להתאים את סדרי חייו, צרכיו ורצונותיו אל לוח הזמנים שנקבע באופן טבעי על ידי אשתו. ההתחשבות והרגישות הופכת את מערכת הקשרים לאנושית וערכית - לקשר של אהבה ורעות. קשר שמרומם והופך את חיי האישות למשהו נעלה, הרבה למעלה מהתפרצות הורמונלית.

     קשר זה זכה להיות הסמל ליחס בין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

ד.   מצוות המילה מופיעה, לכאורה לפתע, בתוך הפרשיה (פסוק ג). היא  באה ללמדנו, כי דווקא האיש ולא האישה הוא שצריך להתאים עצמו, הוא זה נדרש ל"מעט את עצמו". ברית המילה, בפשטות, משמעותה שעבוד גם של חלק זה בגוף האדם לעבודת הבורא. הפגיעה לכאורה, דווקא באיבר זה, משמעותה "לברית הבט ואל תפן ליצר".
יש כאן מעין ההדרכה שהופנתה אל הלבנה "לכי ומעטי את עצמך" (חולין דף ס ע"ב). הפעם היא מופנית אל האיש.

על פי דברינו, יש כאן ציווי כפול "קדש עצמך במותר לך" אבל גם, חובתך כאיש לספק את רעייתך ולא את עצמך. 

בשמיני עצרת קיבלנו תזכורת מזעזעת ומצערת על ההבדל בין היהדות, לבין האידאולוגיה של מפלצות החמאס ותאומיו הסיאמים: הג'יהאד האסלאמי ודאע"ש, כולן יחד עם המפלצות הדוגלות באסלאם השיעי הקיצוני המנהיג את השלטון האיראני, והמשמש כבריח התיכון של ציר הרשע.

הפגיעות הנוראיות בנשים, לפני שנרצחו בשמחת תורה, ובחטופות, מאז ועד היום, במסווה של "מצווה דתית", הן ההפך הגמור מהמסר של תורת ישראל.

ההבטחה המפלצתית של 72 בתולות לכל שהיד, הייתה אמורה לגרום לכל מי שמאמין בערכים אנושיים וכבוד האדם לזעוק עד לב השמים - די! עכשיו! ולהביא את המתיימרים לדגול בזכויות אנוש, להתייצב פה אחד לטובת מדינת ישראל, ולחזקה במלחמה שאין צודקת ממנה. תגובתם הוכיחה - האנטישמיות חזקה מכל ערך אחר אצלם.

אותנו, לעומתם, מחזקת האמונה בבורא עולם, המבקש מבניו ובנותיו ללכת בדרך הצדקה והמשפט, הרגישות וההתחשבות עם עמידה על החוק והדין. זאת האמונה, שלמרות שבכל דור קמים עלינו לכלותינו, הקב"ה מצילנו מידם.

שליחיו של בורא עולם הם חיילי צה"ל הגיבורים, המשלבים לימוד תורה עם שירות משמעותי, ויחד עם חבריהם, מכל המגזרים, מקדשים שם שמים במעשיהם.

נתפלל שכלל לומדי התורה ילכו גם הם בדרך זו, כך נחזק עוד את הכיוון הנפלא של כמיהה לקשר רוחני עם בורא עולם, גם על פי העיקרון שהצבנו בדברינו אלה.

אנו שולחים את תנחומינו למשפחות הנופלים, מחזקים את הפצועים,

ומייחלים למשפחות החטופים להתאחד עם יקיריהם - יקירי כולנו, בקרוב מאוד

ויחד נשיר את "והיא שעמדה..."

אמן!

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר