|
 שנת תשפ"ו| שבת פרשת ראהראה | כ"ה באב תשפ"ו | 08/08/2026ידידים יקרים, שבת שלום! מש' 'ארץ חמדה' שינוי בפורמט עקב תקלה, האתר החדש בקרוב. פרשת השבוע: אֲרֻכַת בַּת עַמִּי הרב יוסף כרמל, ראש כולל 'ארץ חמדה' "ותתן לנו חיים אֲרוּכִּים" (סידור רינת ישראל) \ "ותתן לנו חיים אֲרוּכִים" (סידור קורן) בשבת הקרובה עם ישראל יברך את ברכת החודש, לקראת ראש חודש אלול הבעל"ט. בחלק מבתי הכנסת יאמרו את הנוסח: "ותתן לנו חיים אֲרוּכִּים" (כמופיע בסידור רינת ישראל). (נזכיר כי מדינת ישראל (על פי רוב שיטת המדידה) היא אחת מעשר המדינות שאזרחיהן נהנים מתוחלת חיים הארוכה ביותר בעולם). בחלק מן הקהילות יאמרו: "ותתן לנו חיים אֲרוּכִים", ללא דגש (כמופיע בסידור קורן). ננסה להבין את הנוסח הזה ולפרש מה הן חיים אֲרוּכִים? (ללא דגש). ברב קהילות ישראל, שרים בכניסת שבת את שירו של רבי שלמה אלקבץ, תלמידו וידידו של רבי יוסף קארו "המחבר", "לכה דודי לקראת כלה", שיר שכולו כיסופי גאולה. כבר הסברנו (עיינו בחמדת ימים לפרשות אמור, בהר בחוקותיו תשפ"ג) כי השיר מבטא ציפיה לגאולה וייסוד מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. השבת היא "יום כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" = זמן הגאולה. החתן והכלה הם קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. החתונה באה לידי ביטוי מעשי בבניין ירושלים (זה גם המקור למאמר חז"ל "כל המשמח חתן וכלה... רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות דף ו ע"ב) ולמנהג לשבירת הכוס וההכרזה "תדבק לשוני לחכי... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"). חלק משיר זה מבוסס על נבואת הנחמה של ירמיהו: "לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ ... וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם יְקֹוָק כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ: כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיהו ל, טז-יח). לפי זה ברור, כי חיים אֲרוּכִים פירושו חיים מבורכים בבריאות. (מדינת ישראל היא אחת המדינות המתוקנות ביותר בעולם גם מבחינת מערכת הבריאות הטובה המשרתת את כל אזרחיה. יש להודות לקב"ה ולשמור על מדינת ישראל גם בגלל חסד נפלא זה). עם מסקנה זו נוכל להבין פרשיה נוספת שנדרשה על ידי חז"ל. מיד לאחר הבשורה הקשה: "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם", דוד לא נשבר והוא נשען על ה' אלהיו ומתפלל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה'" (שמואל ב' טו, לא). הקב"ה נענה לתפילתו: "וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ" (שם, לב). חושי היה האיש שסיכל את עצת אחיתופל. במדרש מובא: "ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, חד אמר למה נקרא שמו חושי הארכי, שהיה מארכי דוד (שהיה שר וגדול בממשלת דוד, כמבואר בדברי הימים א' (כז, לג) וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ (בהתבסס על משמעות הביטוי ביוונית), וחד אמר שעל ידו נתבססה מלכות בית דוד, ועל ידו נתקנה מלכות בית דוד (ולא נקטעה במרד אבשלום, בהתבסס על משמעות הביטוי בעברית -ארוך), וחד אמר על שם עירו נקרא" (שוח"ט תהילים ג' ג). בעקבותיו פירש הרד"ק: "על שם מקומו נקרא כן, והוא הנזכר בנחלת בני יוסף "אל גבול הארכי עטרות" (יהושע טז, ב). האברבנאל הביא מדרש נוסף (שוח"ט מזמור נ"ה): "כיון שראהו אמר ליה יש ארוכה (=מרפא) למכתי". לכן, ניתן להציע , כי זו גם הפרשנות, לפי הדעה השניה במדרש (הקודם), שעל ידו של חושי נתקנה ונתרפאה מלכות דוד מהשבר הנורא של מרד אבשלום. לכל הפירושים, הופעתו של חושי, מיד לאחר ה"בשורה" כי גם אחיתופל בקושרים, היא אירוע משמעותי ביותר. חושי הוא אכן זה שהפר את עצת אחיתופל הטובה והציל את דוד. זוהי גם התרופה, הצטרפותו שר חשוב מהווה חיזוק ופתיחת פתח להמשך מלכות דוד. וגם אם מדובר בשם של מקום, יש בכך בשורה טובה, שהרי מישהו חשוב מבני יוסף = בני רחל, הצטרף אל תומכי דוד שבא משבט יהודה בן לאה. לתוספת ביאור מוזמנים לעיין בסדרת הספרים: "צפנת שמואל - מלכות דוד" שיצאה לאור בימים אלה. מרד אבשלום מואר שם באור חדש ובהיר. להזמנות: info@eretzhemdah.org. הבה נתפלל, כי נזכה להמשיך לחזות בעינינו את התגשמות הכסופים של גדולי צפת, לפני למעלה מחמש מאות שנה, והקב"ה יעלה ארוכה לכל מה שעדיין מכאיב לנו. בריאות חברתית, הידורים ב"בין אדם לחברו". חיזוק האחדות והערבות ההדדית הם תנאי בלתי יעבור לחזרה למדינת היהודים המאוחדת והחזקה, רוחנית וצבאית, של ימי דוד. (לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב) חמדת הכשרות: הקדמה לדיני 'פרווה' – נ"ט בר נ"ט הרב בצלאל דניאל – ראש תוכנית "מורנו" מבית 'ארץ חמדה' לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה אחרי שקבלנו בסיס רחב בהבנת דיני מעבר טעם: בעזרת חום, ללא חום, וכתוצאה מהחריפות של המאכל, נברר את הלכות מעבר טעם בשרי או חלבי למאכל פרווה. הגמרא מבררת מה דינם של דגים שעלו בקערה (בהמשך נברר מה משמעות המילה עלו). אילו היו מבשלים את הדג יחד עם בשר, וודאי שהיינו אומרים שטעם הבשר נבלע בדג ומעתה אסור לערב אותו עם תבשיל חלבי. הדיון כאן הוא על דינו של מאכל חלבי שעלול להיות מושפע מכלי שבלע טעם בשר. השתמשו בכלי לבשל בשר, לאחר מכן שטפו אותו. טעם בשר עדיין בלוע בכלי. השאלה היא כיצד משפיע טעם הבשר שבכלי על המאכל הפרווה. מעבר "נותן טעם" זה, מהבשר לכלי, ומהכלי למאכל החדש, נקרא "נותן טעם בר נותן טעם", או בקיצור "נ"ט בר נ"ט". במסכת חולין (דף קיא ע"ב) מובאת מחלוקת על דגים שעלו בקערה בשרית: רב אומר שאסור לאכול אותם במאכל חלבי, ושמואל אומר שמותר. בסוף הסוגיה להלכה נקבע שמותר, כדברי שמואל. ראשית צריך להגדיר את המושג "עלו". מדברי רש"י משמע שהכוונה היא שבשלו מאכל פרווה בכלי בשרי. אך חתנו ריב"ן טוען שזה לא יתכן: למדנו שחיתוך בצל בעזרת סכין בשרית הופכת את הבצל לבשרי. לכאורה קשה לומר שחיתוך בעזרת סכין בשרית משפיע יותר מבישול בכלי בשרי! מתוך כך הוא מסיק שאם בשלו פרווה בכלי בשרי, המאכל הפרווה הופך לבשרי, לא פחות ממאכל חריף שנחתך עם סכין בשרי. שמואל מתיר "דגים שעלו בקערה" – כלומר, הועברו לקערה בשרית אחרי שירדו מהאש. לכן בליעתם פחותה. במושגים שלמדנו בעבר אפשר לומר שלכאורה 'עירוי' המאכל הפרווה על הכלי אמור לגרום לבליעה בקליפת המאכל. לפי רב יש להתייחס לבליעה זו, ולכן יש להתייחס למאכל (הדג) כבשרי, ואילו לפי שמואל מכיוון שהטעם עבר פעמיים ונבלע רק כדי קליפה בדג ניתן להתעלם ממנו. כיצד יענה רש"י על טענתו של ריב"ן? ראשית, למדנו שלפי חלק מהראשונים סוגיית חריף עוסקת בחיתוך עם סכין שאינה נקיה. לפי שיטות אלו אכן אין מקור לכך שהטעם הבשרי הבלוע משפיע על המאכל הפרווה. לפי השיטות (שאנו פוסקים כמותן להלכה לכתחילה) שגם סכין פרווה נקי משפיע על המאכל החריף שהוא חותך יש לבאר שאכן יש הבדל: למדנו שהמאכל החריף עשוי להשפיע אפילו על הטעם הבלוע בסכין שאינו בן יומו. כלומר, גם אחרי שהטעם שנבלע בסכין 'התיישן' ולכאורה טעמו כבר אינו משפיע, המאכל החריף גורם לחידוש הטעם הזה, הוא נותן לו 'חיות' חדשה. לכאורה מתוך כך שהחריף משפיע על הבלוע בסכין ומחדש את טעמו, גם הבליעה הנוצרת בחיתוך עשויה להשפיע עליו יותר. לכן נתייחס לטעם שעבר מהסכין לחריף כאילו הבשר עצמו נגע בחריף. לעומת זאת, מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי (נקי) בולע טעם שכבר נבלע בכלי, אין בכוחו של טעם זה להפוך את הפרווה לבשרי. שיטת ביניים מופיעה בספר התרומות (וצוטטה על ידי הרשב"א). הוא מחלק בין דג שנצלה בכלי בשרי, ובלע ישירות מהכלי, ובין דגים שהתבשלו בכלי בשרי, בעזרת נוזלים. במקרה של צלייה התרומות אכן מקבל את שיטת הריב"ן. אך בבישול טעם הבשר שבכלי צריך לעבור לנוזל שמתבשל בו, וממנו למאכל הפרווה. התרומות סובר שמעבר כה מורכב משאיר את המאכל פרווה כשהיה. שתי הערות משמעותיות לעניין הגדרת שיטת בעל התרומות: א. החוות דעת מציין שהחומרה של צלייה לשיטתו היא רק גם הבשר וגם הפרווה נצלה בכלי. אם הפרווה התבשל, כאמור, הטעם עובר דרך הנוזל ולכן עד שהטעם מגיע למאכל הפרווה הוא קלוש יותר. אם הדברים נכוחים, גם ההיפך נכון: אם הבשר התבשל בכלי, הטעם של הבשר שנבלע בכלי נחלש כאשר עבר דרך הנוזל בכדי להיבלע בכלי. ב. הפרי מגדים מציין שלכאורה הטענה היא שהטעם עבר מהבשר המקורי, לכלי, ממנו לנוזל, ומהנוזל למאכל. עד הגיעו למאכל, טעם הבשר עבר יותר מדי פעמים מכדי שיהיה משמעותי מספיק לאסור את אכילתו עם חלב. אך הנוזל עצמו נמצא שלב אחד קודם, ולכאורה לנוזל יהיה דין של מאכל פרווה שנצלה בכלי. אם נשוב ונסכם את עיקר המחלוקת: לפי ריב"ן מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי (נקי) מקבל טעם בשר, ואסור לאכלו עם חלב. אך מאכל פרווה שהוגש על כלי בשרי נותר פרווה, ומותר לאכלו עם חלב. בעל התרומות מסכים עם ריב"ן לעניין פרווה שנצלה בכלי בשרי, אך ביחס לפרווה שהתבשל בעזרת נוזלים בכלי בשרי הוא סובר שהמאכל נותר פרווה. לפי רש"י, וכך גם פסקו ר"י ור"ת: אפילו אם המאכל הפרווה התבשל בכלי בשרי, הוא נותר פרווה לעניין היתר אכילתו עם חלב. להלכה: השו"ע (סימן צה סעיף א) פוסק כרש"י (ר"י ור"ת), הרמ"א מזכיר את דברי ריב"ן, וכותב שיש לחשוש לכתחילה לדבריו, אך בדיעבד ניתן להקל. הבחנה זו בין לכתחילה ודיעבד תחייב אותנו להגדיר מה נחשב לכתחילה ודיעבד לעניין זה. בעזרת ה' נעסוק בזה בפעם הבאה. ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב שו"ת במראה הבזק: איפור פיגמנטי שאינו נמחק במשך זמן מרובה - אם נחשב ככתובת קעקע (מתוך ח"ב) מינכן, גרמניה Munich, Germany סיון תשנ"ב שאלה מצויה היום אצל קוסמטיקאיות שיטת איפור גבות ומתיחת קו מעל העפעפיים לנשים (Eyeliner) לזמן של שלוש שנים לפחות. זהו איפור פיגמנטי קבוע שלא נמחק, לא נמרח, עמיד בפני מים וזיעה ונעשה במחט מיוחדת. האם זה נחשב ככתובת קעקע ואסור?
אסור לעשות רישום במקום גבות העיניים והעפעפיים, על ידי דיקור במחט וצביעה משום "וכתובת קעקע לא תתנו בכם"1 2. וזאת, גם אם הרישום ניכר רק לשלוש שנים3. _________________________________________ 1 ויקרא (י"ט, כח). אמנם לא לכל הדעות נכלל רישום באיסור דאורייתא, אבל איסור דרבנן מיהא איכא, כמבואר להלן בהערה 2. 2 ראב"ד ור"ש משאנץ כתבו בחיבוריהם על תורת כהנים (פרשת קדושים פרשה ו) שגם רישום בלבד נקרא כתובת קעקע, ולא צריך שתהיה כתיבת אותיות דווקא. וכן ניתן להבין מה"מנחת חינוך" (מצוה רנג, סע' ב), הביא שם דברי בעל ספר "יד הקטנה" (פ"ו מהלכות ע"ז) ב"מנחת עני" (אות פז), הרמב"ם (ספר מדע, הלכות ע"ז פי"ב ה' יא), וכן דעת ספר "משנת חכמים" שם, ושו"ע יורה דעה (סי' קפ, א), נראה שגם ברישום בלבד יש משום איסור דאורייתא. ואף שבעל "מעיל צדקה" חולק עליהם, עיין שו"ע יורה דעה (סי' קפ) ב"פתחי תשובה" (ס"ק א) שהביאו, על כל פנים איסור דרבנן איכא. ועיין גם במאמרו של הרב עזרא בצרי ב"תחומין" (כרך י), אלא שאין ללמוד מהיתרו שם לענייננו, שהרי ההיתר שם מסתמך הרבה על ענין "כבוד הבריות", שאינו שייך כאן. 3 הראשונים ציינו שכתובת קעקע נראית על הגוף כל הימים (עיין בריב"ן ובריטב"א לסוגיה במכות כא ע"א, וכן כתב בעל "ספר החינוך" במצוה רנג, אבל ה"נמוקי יוסף" במקום כתב שהכתובת נראית "זמן גדול"). ויש מקום לומר שגם לשיטת הראשונים דלעיל שלוש שנים נכללים בהגדרה של "כל הימים", ומכיון שלא מצאנו פוסקים שחילקו, הרי שאין להקל בכל זמן שאיננו נכלל בהגדרת "זמן קצר". אמנם לאחר זמן מצאנו שדעת הראשון לציון הגר"ע יוסף שאין למחות במי שעושה כן ("טהרת הבית" ח"ג דיני חציצה סע' ח) (תוספת עריכה, תשע"א). |
 |
ראה תשפ"ו
ראה תשפ"ו
