English | Francais

Search


גליון מספר 52 - חיוב תשלומים

| ד בטבת תשס"ט | 12/31/2008

גם השבוע אנו מביאים פסק דין מהספר 'מהלכי משפט' של הרב שיראזי. פסק דין זה עוסק בבעיה משמעותית במערכת היחסים שבין ההלכה והחוק, ואנו מקווים לקבל תגובות מציבור הקוראים לפסק הדין.

הנושא שבו עוסקים פסקי הדין השבוע הוא חיוב תשלומים על עבודה שלא סוכם מראש גובה התשלום עבורה. הבעייתיות בחיוב תשלומים במקרה כזה היא בכמה מישורים - האם מלכתחילה אמור להיות חיוב תשלומים על עבודה שכזו? האם מדובר בעבודה שהעובד תכנן לקבל שכר עבורה או שמא נאמר שהעובד מחל על שכרו? כיצד יש לשום את שכרו של העובד במקרה כזה? חלק משאלות אלו מוצאות תשובה במסגרת פסקי הדין שלפניכם, יחד עם פסקי הדין שבגליון הקודם. גם מדור 'שער לדין' עוסק בזווית אחת של סוגיא זו.

בגליון הנוכחי לא מופיע המדור 'עת לדון'. עמכם הסליחה.

כרגיל, נשמח לקבל פסקי דין נוספים, על מנת שנוכל לפרסמם בעתיד. תגובות ופסקי דין יש לשלוח לכתובת halachapsuka@gmail.com.

 

 

המערכת:

הרב יואב שטרנברג

הרב עידו הבר, הרב אייל פישלר, הרב עקיבא כהנא

 

 

פסקי הדין המתפרסמים ב'הלכה פסוקה', אינם מבטאים את עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל', וכמו כן אין לראות בפרסומם משום ייעוץ הלכתי או משפטי. מטרת הפרסום היא לעורר דיון הלכתי בין הקוראים.

למעוניינים לעשות מנוי (חינם) לבטאון, נא לשלוח מייל לכתובת: halachapsuka@eretzhemdah.org

בקרו באתר הלכה פסוקה HalachaPsuka.googlepages.com

 

רוצים לחתום חוזה לפי ההלכה?

פנו אל: "משפט והלכה בישראל"

 

טלפון: 02-5382710 פקס: 02-5379626 BEITDIN@ERETZHEMDAH.ORG


העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון

 

1. תשלום שכר תיווך בעיסקה שלא נכרתה / הרב אברהם שיראזי

          א.         עורך דין שערך חוזה לעסקה שלא יצאה אל הפועל, אינו זכאי לשכר מלא אלא להחזר הוצאות ושכר טרחה בלבד.

          ב.         מנהג המדינה נקבע על פי המציאות הנוהגת בפועל, ולא על פי פסקי דין תקדימיים.

 

2. החזרת צ'קים כבסיס לטענת מחילה / / בית הדין לממונות גזית כפר סבא

          א.         עובד שלקח על עצמו עבודה במחיר מסויים, ובמהלך העבודה עשה עבודות נוספות עבור המעסיק, אינו זכאי לתוספת שכר על עבודות אלו, אלא אם כן סוכם על כך בפירוש עם המעסיק.

          ב.         המוחל על חוב, ואח"כ השתנתה מערכת היחסים בין החייב למוחל, אינו יכול לחזור בו מן המחילה, ולא לטעון שנעשתה בטעות.

 

3. כספים שניתנו לקרוב משפחה - מתנה או הלוואה / הרב יועזר אריאל

          א.         הנותן כסף לחברו בסתם, נתינתו מתפרשת כהלוואה ולא כמתנה.

          ב.         למרות האמור בסעיף א, כאשר מדובר בבני משפחה קרובים, יתכן שיש לפרש את הנתינה כמתנה. אומדן דעתו של הנותן תלוי בסכום הכסף שניתן, ובדרגת הקירבה בין הנותן למקבל.

          ג.          כאשר המקבל טעון שמא נאמר בפירוש שהכסף ניתן במתנה, והנותן טוען שבוודאי ניתן בתורת הלוואה, נחלקו האחרונים אם ניתן להוציא את הכסף מהמקבל או לא.

 


הרב אברהם שיראזי, בית הדין שעל יד בית הכנסת זכור לדוד נתניה

מהלכי משפט, כרך א עמ' 208 - 217

 

תשלום שכר תיווך בעיסקה שלא נחתמה

 

תיאור המקרה

התובע, עורך דין במקצועו, תיווך בין שני אנשים בעיסקת מכירת דירה. בין הקונה והמוכר התנהל משא ומתן במשרד התובע. המשא ומתן כלל שתי פגישות, שאורך כל אחת מהן היה כשעתיים. בסופה של הפגישה השניה, נתן המוכר, שהוא הנתבע, הוראה לתובע להכין חוזה. שכר הטירחה של התובע נקבע ל0.5% ממחיר הדירה בחוזה, בכפוף לחתימת החוזה.

ביום חתימת החוזה שינה הנתבע את התנאים שהוסכם עליהם מראש, ועקב כך עלתה העיסקה בינו ובין הקונה על שרטון, למרות שהקונה הגיע לפגישה עם המחאה בנקאית.

טענות התובע

התובע טוען, שכיוון שהוא ערך את החוזה, הוא דורש לקבל שכר טירחה על עבודתו. היות שהחוזה לא נחתם בסופו של דבר, הוא דורש רק 50% מהסכום שהוסכם מראש, דהיינו 0.25% ממחיר הדירה.

תשובת הנתבע                                                                 

הנתבע טוען, שכיוון שהשכר שסוכם הוא רק במידה ויחתם החוזה, הרי שכיוון שהחוזה לא נחתם אין הוא צריך לשלם כלום לתובע.

 

פסק הדין

בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם יש מקום לתשלום דמי תיווך בעיסקה שלא נכרתה?

ב. כיצד יש לדון כאשר פסיקת בתי המשפט בעניין שונה מהמנהג?

 

א. תשלום דמי תיווך בעיסקה שלא נכרתה

הרא"ש בתשובה (כלל קה סימן א) כותב:

וששאלתם: על שמעון שהיה סרסור של ראובן למכור ביתו, והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו, ושוב לא רצה ראובן למכור ללוי, כי אמר כי היה שונאו, ומכרו לאחר; ועתה תובע שמעון, הסרסור, דמי סרסרותו מראובן.

לא ידענא במה נתחייב ראובן לו מעות; ואף שבועה אין כאן, כי אמר לו: תהא סרסור למכור ביתי, והלך ודבר עם לוי לקנותו, ולא רצה למכרו ללוי, אז בעל סרסרותו. וכי אם כך מכרו ראובן לאחר, ולא היה שמעון סרסור באותו מקח, למה יתן ראובן לשמעון כלום? מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים, זה מסרסר ללוי וזה ליהודה, כל מי שנגמר המקח על ידו, זכה בסרסרותו... כי זה פשוט הוא, שהסרסורים והשדכנים, אם נגמר הדבר בלא סרסור, אין המוכר נותן כלום. ודאי אם אחר שראה הסרסור, אמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו, ואחר כך מכרו ללוי, זה היה רמאות, וצריך ליתן לו שכרו. אבל בנדון זה, אינו חייב ליתן לו כלום... אבל בנדון זה, הוא עושה שליחותו, והעיכובא היתה של המוכר, הלכך יתן לו סרסרותו; לא מיקרי האי עיכובא פשיעה של המוכר, כי אם היה שונאו, דמי עליה כאריא ארבא, ולא היה רוצה שיקרא שמו על נחלתו. ועוד, דלא דמי כלל (ס"א: ועוד, לא דמי כוליה להתם), דהתם הפסיד המציל חמורו כדי להציל לחמור חברו, אבל הכא, לא הפסיד הסרסור מאומה. ויש מרבותי שמדמין שכר שדכנין להיתה מעבורת לפניו.

הרא"ש מסביר, שביסודו של דבר, שכר המתווך (סרסור בלשון הרא"ש) הוא רק כאשר העיסקה נגמרה. אולם, גם במקרה שלא נגמרה העיסקה, אם הסיבה לכך היא פשיעת המוכר, יהיה המוכר חייב לשלם למתווך שכר התיווך.

הרא"ש מוכיח את דבריו מגמרא בבבא קמא (קטו:) האומרת שמי שהלך לעשות פעולה בשליחות חברו, ולבסוף לא הצליח לעשותה, אין חברו חייב לשלם לו שכר מלא. עם זאת, המשלח חייב לשלם את הוצאותיו של השליח ושכר טירחה.

בנדון דידן, ביטול העיסקה בסופו של דבר לא נבע מפשיעת הנתבע, אלא מחוסר יכולת להגיע לעמק שווה עם הקונה בעניין מהותי, מנקודת מבטו של הנתבע. לכן, אין לחייבו לשלם שכר מלא לתובע. עם זאת, יש מקום לומר, שכיוון שהתובע ערך עבורו חוזה, יתחייב הנתבע לשלם עבור עריכת החוזה, כדין תשלום שכר טירחה והוצאות.

בית הדין ערך בירור, ומסקנתו היתה, שהנוהג המקובל הוא שאין משלמים לעורך דין שכר על עריכת חוזה, כאשר העיסקה לא נכרתה בסופו של דבר, אלא אם כן הוסכם על כך מראש במפורש.

נוסף על כך, בית הדין קבע כי עבודתו של עורך דין כוללת מרכיבים של תיווך ולא רק מרכיבים של עורך דין. בכללי לשכת עורכי הדין הופיע בעבר סעיף האוסר על עורכי דין לעסוק בתיווך. לאחר זמן בוטל סעיף זה, וכיום עורכי דין רבים עוסקים גם בתיווך. בית הדין קבע כי כאשר עורך הדין מתווך בין שני הצדדים, הרי הוא עובד כמתווך ולא כעורך דין. שלב זה מתסיים עם חתימת החוזה, ומכאן ואילך, עורך הדין עובד כעורך דין.

בעיסקאות תיווך אין מקובל לשלם שכר טירחה למתווך במקרה בו העיסקה לא נחתמה. לכן, לגבי תפקידו של התובע כמתווך, הכולל את העזרה במשא ומתן בין הצדדים, ועריכת החוזה, חל המנהג המקובל אצל מתווכים, שאין לשלם אלא לאחר חתימת החוזה.

כמו כן, עיון בחוזה מראה שאין מדובר בחוזה מיוחד, אלא בחוזה מכר סטנדרטי, ולכן התובע כמעט ולא טרח בעריכת החוזה הזה.

לכן, הן מצד מנהג המדינה, והן מצד ההלכה, נראה שאין מקום לתביעת תשלום על עריכת החוזה.

 

ב. הכרעה בין פסיקת בתי המשפט למנהג

בית הדין סקר ארבע פסיקות של בתי משפט - שלוש מהן נדונו בבית המשפט העליון, והרביעית בבית משפט השלום בירושלים - ועסקו בתשלום שכר טירחה לעורך דין על שירותים משפטיים, כאשר העיסקה הכוללת, שלשמה נעשו שירותים משפטיים אלו, לא יצאה לפועל.

על פי ניתוחו של בית הדין, לא מן הנמנע כי ימצא פסק דין אזרחי, המחייב במתן שכר טירחה ראוי לעורך דין, בנדון הדומה לנדון דידן. זאת משום, שבתי המשפט מתייחסים לעריכת חוזה כאל פעולה משפטית, וכיוון שפעולה זו כשלעצמה הסתיימה, נמצא שעורך הדין זכאי לשכר עליה.

כאמור, עמדת בית הדין היא שעריכת החוזה היא חלק משירותיו של עורך הדין כמתווך, ובתיווך הנוהג המקובל הוא שאין משלמים שכר טירחה, אלא רק שכר על חתימת העיסקה. אף אם מנקודת מבטו של החוק, עריכת חוזה היא פעולה של עורך דין ולא של מתווך, המנהג הרווח הוא להתייחס לעריכת חוזה מכר כחלק משירותי התיווך, וממילא לשלם רק אחרי חתימת החוזה.

ההלכה מייחסת חשיבות למנהג המדינה. אולם, מנהג זה אינו נקבע על פי החלטות שיפוטיות, אלא אם כן אותן החלטות שיפוטיות מונהגות בחיי היום יום הלכה למעשה על ידי רוב אזרחי המדינה. אך פסק דין תקדימי, הנוגד את ההבנה והחשיבה של מנהג בני המדינה, אינו יוצר מנהג המדינה, ולכן ההלכה צריכה לנטות אחר המנהג ולא אחר ההחלטה השיפוטית.

 


הרב שלמה אישון, בית הדין לממונות גזית כפר סבא

אתר דין תורה

החזרת צ'קים כבסיס לטענת מחילה

 

תיאור המקרה

התובע עבד כגנן אצל הנתבע. בתחילה סוכם על רשימה של עבודות שיבצע התובע, בסך של 30,000 ש"ח. כנגד עבודות אלו העביר הנתבע לתובע 5 צ'קים על סך 6,000 ש"ח כל אחד.

בסופו של דבר, הוסכם כי חלק מהעבודות יועברו לאדם אחר, והתובע יבצע רק חלק מהעבודות. על עבודות אלו סוכם שכר בסך 23,800 ש"ח.

למעשה, התובע פדה שלושה צ'קים שלו, והוא מודה שקיבל עוד 2,000  ש"ח במזומן. את שני הצ'קים הנותרים הוא החזיר לנתבע. לטענת התובע היה זה עקב חילוקי דעות במספר נושאים כאשר הסיכום היה שסך 12,000 ₪ יוחזר לנתבע, בתמורה להגשת רשימת פרטים שהנתבע בקש לבצע לצורך השלמת התשלום. התובע מציין כי פנה מספר פעמים לנתבע בכדי לקבל את רשימת ההערות על מנת להשלימם ולקבל את יתרת הסכום – אך לא נענה.

 

טענות התובע

התובע טוען כי ביצע עבודות נוספות, מעבר למה שסוכם בפעם השניה. הוא תובע תשלום על עבודות אלו. בנוסף, הוא תובע את השלמת השכר שסוכם מראש, בסך 3,800 ש"ח, מאחר והנתבע לא הסביר אילו עבודות לא בוצעו.

תשובת הנתבע                                                                 

הנתבע טוען, שהעובדה שהתובע החזיר את הצ'קים מהווה ראיה לכך שהוא מחל על התשלום על עבודות אלו. הנתבע מודה כי אין לו הערות לגבי העבודות שנעשו, אולם הוא טען שהחזרת הצ'קים מעידה על כך שהתובע מחל גם על חוב זה..

פסק הדין

בית הדין קבע שעל הנתבע לשלם את סכום הכסף להשלמת הסכום שסוכם מראש. אולם, לגבי העבודות הנוספות, קבע בית הדין כי הנתבע פטור מלשלם.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם החזרת הצ'קים מהווה מחילה?

ב. האם מחילה שנעשתה כאשר מערכת היחסים היתה תקינה, מתבטלת לאחר התערערות היחסים?

 

א. החזרת צ'קים כראיה למחילה

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ח) נפסק כי מחילה אינה צריכה קנין. בקצות החושן (שם סק"א) הביא שנחלקו בשאלה האם מחילה שבלב שמה מחילה, ובמסקנתו מסכים עם המהרי"ט האומר:

דהיכא דידוע לכל העולם מה שבלבו, כגון שלש שנים דחזקה מחיל לא הוי דברים שבלב, אבל היכא דאינו ידוע לכל מחשבתו הו"ל דברים שבלב ולא מהני.

בית הדין קבע שהתובע מחל על התשלום על העבודות הנוספות. זאת מחמת שתי סיבות:

ראשית, העובדה שהצדדים סיכמו ביניהם בהצעת המחיר על סך של 23,800 ₪ משמעותה שמוסכם על שני הצדדים שהתובע לא יוכל לדרוש סכומים נוספים עבור העבודות בגינה, אלא אם כן יאשר זאת הנתבע מראש.

שנית, גם אם נאמר שאין בהצעת המחיר משום מחילה על תביעות בגין עבודות נוספות בגינה, הרי ברור שבשעה שהחזיר התובע את שני השיקים על סך 6,000 ₪ כל אחד, וזאת, לדבריו, "בתמורה להגשת רשימת פרטים שהנתבע בקש לבצע לצורך השלמת התשלום" – מחל על דרישת תשלום בגין עבודות נוספות, שהרי דבר רק על "השלמת התשלום" שנקבע בהצעת המחיר ולא מעבר לכך.

התובע לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת לכך שהחזיר שני השיקים בשעה שלדבריו חייב לו התובע סכום העולה על הסכום שבשיק האחד, ומגיע כמעט לסכום שבשני השיקים גם יחד. נראה על כן שגם אם עשה התובע עבודות נוספות בגינה, מעבר למופיע בהצעת המחיר, התכוין למחול על דרישת תשלום בגינם מן התובע.

לגבי החוב על העבודות שכבר נעשו, אף שהנתבע הבין שהחזרת הצ'קים מהווה מחילה, בית הדין סבר שאין הדבר כן, שהרי התובע החזיר את הצ'קים עם בקשה לרשימת עבודות שלטענת הנתבע עליו לבצע. לכן, לכל היותר יש כאן ספק מחילה, שאינה מוציאה מידי ודאי חוב, כפי שכתב נתיבות המשפט (סימן פח ביאורים סק"ד).

 

ב. חזרה ממחילה כאשר השתנה אופי מערכת היחסים

מחילת התובע נעשתה בשעה שמערכת היחסים ביניהם היתה תקינה, ושרר ביניהם אמון הדדי. ולכאורה יש מקום לומר, שמשהשתנה המצב, יכול התובע לחזור בו ממחילתו ולדרוש את המגיע לו, לדבריו, מצד הדין.

בשו"ת שואל ונשאל (חלק ב - חושן משפט סימן טו), נדון מקרה דומה – ראובן ביקש משמעון שיקנה עבורו דבר מה. שמעון מילא את בקשת ראובן, ולא דרש שכר תמורתה. בשעה ששמעון ביצע את אותה הפעולה, הוא היה משודך עם בתו של ראובן. כעת משנתבטל השידוך, רוצה שמעון לחזור ולתבוע את שכר הפעולה. בתשובתו כותב השואל ומשיב, שהיתה כאן מחילה מצידו של שמעון, ואף שמחל זאת על דעת שישא את הבת – אין יכול לחזור בו ממחילתו:

ונראים הדברים שבאמת היה דעתו למחול לו רק מפני איזה דבר וסיבה מחודשת חזר בו ממחילתו… וא"כ אומדנא דמוכח היה שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם כי האי גוונא ודאי פטור שמעון החתן לשלם דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע וגו' … אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכך תבע ממנו פטור

ולכן גם בנדון דידן, כיוון שבשעה שמערכת היחסים היתה תקינה מחל התובע, שוב אינו יכול לחזור בו ממחילתו כאשר מתערערת מערכת היחסים.

 

 

 


הרב יועזר אריאל הרב יועזר אריאל

תחומין כז עמ' 349 - 357

כספים שניתנו לקרוב משפחה – מתנה או הלואה

 

תיאור המקרה

שני הצדדים הם בעל ואשה. בהמלך נישואיהם, קיבל הזוג כסף מאחיו של הבעל, לטובת רכישת קרקע ובניית בית פרטי. מדובר בכסף שניתן במזומן, וגם בעבודה שביצע אחד האחים עבור הזוג. כעת הזוג נמצא בהליכי גירושין, והבעל תובע מהאשה להשתתף עמו בהחזר הכסף לאחיו.

טענות התובע

לטענת התובע, כל הכסף שהגיע מאחיו היה בתורת הלוואה. מדובר בסכום כסף של 175,000 ₪, בתוספת שווי העבודה שביצע אחד האחים, ששוויה 20,000 ₪.

תשובת הנתבעת

לגבי חלק מסכום הכסף, האשה טוענת שאולי היה מדובר במתנה ולא הלוואה. היא מודה שהתובע הוא שטיפל בכסף, אך היא אינה בטוחה, שאכן הכסף ניתן כהלוואה. לגבי חלק אחר מסכום הכסף, האשה טענה בברי, שמדובר במתנה ולא בהלוואה.

פסק הדין

לגבי החלק שהאשה טענה רק שמא, בית הדין חייב את האשה לשלם את חלקה באופן מלא, מסיבות שאינן במסגרת תקציר זה. לגבי החלק שהאשה טענה ברי, בית הדין חייב את האשה במחצית חלקה, בתורת פשרה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. כיצד יש לפרש כסף שניתן סתם כך – האם זו מתנה או הלוואה?

ב. מה הדין כאשר הכסף ניתן לקרוב משפחה?

ג. מה הדין כאשר המקבל טוען בברי שקיבל בתורת מתנה?

 

א. כסף שניתן סתם – האם זו מתנה או הלוואה

הרמ"א (שולחן ערוך חושן משפט סימן רמו סעיף יז) פסק:

האומר לחברו אכול עמי, צריך לשלם לו. ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצבו לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו, אבל לא מזונות אשתו.

דהיינו, הפרשנות הרגילה במקרה שאדם נתן לחברו כסף או טובה היא שהנותן נתן בתורת הלוואה, ולכן המקבל צריך להחזיר לו את הכסף.

בגמרא בכתובות (יב:) נחלקו אמוראים מה הדין כאשר אדם תובע מחברו כסף, וחברו משיב 'איני יודע'. להלכה נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף ט) ש'ברי ושמא – המוציא מחברו עליו הראיה'.

נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר הנתבע מודה שקיבל את הכסף אבל טוען שמא קיבל אותו בתורת מתנה. לדעת שער המשפט (סימן עה סעיף ו) כיוון שהנתבע מודה שקיבל את הכסף, אלא שטוען שמא הוא פטור משום שהכסף הגיע רק בתורת מתנה, הרי הוא חייב לשלם. לעומת זאת, המהרשד"ם (חושן משפט סימן ס) והאמרי בינה (טו"ז סימן ז) פסקו, שגם כשהנתבע טוען שאינו יודע אם קיבל הלוואה או מתנה, הרי הוא פטור. והוסיף האמרי בינה:

ברמ"א מבואר, דבכל העניינים, מה שאחד עושה טובה, דחייב לשלם, ולא אמרינן דבחנם נחות... יקשה: אמאי לא הוי כאיני יודע אם נתחייבתי? וצריך לומר, דזה הוי כחזקה דאין אדם נותן סתם במתנה, כיון דלא פירש....ומכל מקום, זה דווקא אם נתן בסתם. אבל באומר שאינו יודע אם בא לידו בפירוש במתנה או לפרעון חוב או דרך הלוואה לכולי עלמא הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי.

בנדון דידן, הנתבעת לא נכחה בשעה שחלק מהכסף ניתן לבעלה, ולכן לגבי חלק זה, טענתה היא טענת שמא. ואם כן, הרי דין זה תלוי במחלוקת שער המשפט והאמרי בינה.

ב. כסף שניתן סתם לקרוב משפחה

בישועות יעקב (אבן העזר סימן נ סעיף ב) כתב:

סתמא דמילתא לא יהיב איניש מתנה לנוכראה. אבל באחותו נוכל לומר, דלשם מתנה ניתן לה... אמנם באמת אנן קיימא לו דאיני יודע אם נתחייבתי פטור. ולכן נוכל לומר דספיקא הוא באמת. עם כל זה לא נוכל להוציא ממנו, דשמא מתנה היא.

לעומת זאת, הרמ"א שהוזכר בראשית פסק הדין כותב במפורש שגם המאכיל את חתנו, עושה זאת בתורת הלוואה ולא בתורת מתנה.

ולכן צריך לומר, שכל מקרה יש לדון לפי אומדן דעתו של הנותן, ולקבוע על פי מידת הקירבה, וגובה הסכום. סכום לא מופרז הניתן לקרובים, מן הסתם ניתן במתנה. לעומת זאת, הזן את חתנו תקופה ארוכה, הרי זו מתנה גדולה, שאין אדם נותן כמותה אפילו לחתנו.

בנדון דידן, האחים נתנו סכומי כסף גדולים מאוד, והם עצמם אינם עשירים במיוחד. לכן קבע בית הדין, שבסכומים אלו מדובר בהלוואה ולא במתנה.

ג. כסף שניתן והמקבל טוען בברי שקיבלו במתנה

כאמור, לגבי חלק מהסכום ישנה הכחשה בין הצדדים. כיוון שהאשה מכחישה בברי, היא פטורה. עם זאת, מוטל עליה חיוב שבועה. אף שהצדדים לא חתמו על שטר בוררות ולא קיבלו עליהם פשרה, בית הדין קבע לצדדים פשרה. זאת בדומה למה שנקבע בפסק דין של בית הדין הרבני (1735/תשי"ד; מובא עי פרופ' א. שוחטמן, סדר הדין עמ' 215):

ובלאו הכי נכון להנהיג בזמן הזה להטיל פשרה על בעלי הדין בעל כרחם כדי למנוע משבועה, מאחר שהדור פרוץ ביותר. ואע"פ שמשום זה אין לפסול סתם אדם לשבועה, מכל מקום חשוב כהאי גוונא מקום שאין הדבר יכול להתברר, שיש כח לדיין לעשות פשרה בעל כרחם של בעלי הדין.

 


תשלום שכר בהעדר הסכמה מראש - חלק ב

בגליון הקודם הסברנו, שבעל הבית חייב לשלם לפועל שכר, גם כאשר לא סוכם מראש על שכר. במידה והפועל עבד שלא ברשות, הרי תשלום השכר הוא עבור ההנאה שנגרמה לבעל הבית ע"י הפועל, ובמידה והפועל עבד ברשות בעל הבית,  רואים כאילו סוכם מראש, בין בעל הבית והפועל, על תשלום שכר.

כיצד נקבע גובה התשלום במקרה כזה? בגמרא (בבא מציעא עו.) מבואר, שיש לברר כמה עולה לשכור פועל בדרך כלל לעבודה מסוג  זה, ולפי זה נקבע שכרו של הפועל.  כמו כן, מבואר בגמרא שם, שאם יש טווח מחירים, הרי הפועל נוטל את המחיר הנמוך ביותר שאותו היה על בעל הבית לשלם כדי לקבל עבודה באיכות שכזו. וכתב הריטב"א, שאפילו אם רוב הפועלים נשכרים במחיר גבוה, ומיעוטם במחיר נמוך, היות ש'אין הולכים בממון אחר הרוב' הפועל נוטל כפי השער הנמוך.

הדיון הזה אמור, במקרה שהפועל עובד לראשונה אצל בעל הבית. אולם, אם בעל הבית העסיק פועל בעבר, בשכר מסויים, ואחר כך המשיך את השכירות בלא סיכום מחודש של כל פרטי השכירות, כתב הריב"ש בתשובה (סימן תעה) שהוא ממשיך על דעת תנאי השכירות הראשונים, ושכרו אינו 'כפחות שבפועלים'.

 

שאלת תנאי השכירות אינה נוגעת רק לשכר על עצם העבודה, אלא לכל התנאים השונים הכרוכים בשכירות. כמבואר במשנה (בבא מציעא פג.):

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה.

במשנה מבואר, שגם שאלת שעות העבודה וחובת המזונות תלויה במנהג המדינה. בתשובת הריב"ש שהבאנו מבואר, שגם השאלה אם החזן יהיה פטור ממיסי הקהילה, תלויה במנהג המדינה המקובל. בימינו, דיני העבודה מגדירים מערכת רחבה ומסועפת של פרטים הנוגעים לתנאי העבודה, ויש לדון, האם כל הפרטים האלו מחייבים בתורת 'מנהג המדינה'. יש לציין, שבתחום זה אין פסיקה רבה של בתי הדין, מלבד ביחס לכמה חוקים, ולכן הדברים הכתובים להלן אינם תואמים בהכרח את מה שיפסוק בית דין פלוני.

בתשובת הריב"ש שהבאנו, הריב"ש אומר, שמנהג מחייב, דווקא אם הוא מנהג ידוע:

ומכל מקום נראה, שבכגון זה: צריך שיהיה המנהג ברור לפטור: אם בהסכמת הקהל, או שנהגו כן משנים קדמוניות ונהגו לדון ע"פ המנהג ההוא. דהא לא דמי למנהג פועלים; שכמה פועלים נשכרים בכל יום; ויכול אדם לראות: איך נוהגים. אבל בפטור החזן, שאין בעיר כי אם חזן אחד; איך יקרא מנהג: מה שלא שאלו מס לחזן אחד, או שנים? אלא אם כן ידוע ומפורסם בעיר: שמחמת מנהג העיר לפטור החזנין, פטרום.

ההסבר לדברי הריב"ש הוא, לכאורה, שאנו מפרשים את ההסכמה בין בעל הבית והפועל כאילו הסכימו על כל התנאים המקובלים אצל בני העיר. אבל, דבר שבעל הבית והפועל לא ידעו שהוא מקובל בעיר, אי אפשר לומר שהם קיבלו אותו על עצמם.

עם זאת, הריב"ש מביא ירושלמי הדן בבני עיר אחת ששכרו פועלים בעיר אחרת, שבה המנהגים שונים. הירושלמי כותב, שאם בעל הבית הלך לשכור את הפועלים במקומם, קיבל על עצמו את מנהגי המקום שבו שכר אותם. ואם הפועלים הלכו להישכר במקומו של בעל הבית, קיבלו על עצמם את מנהגי המקום שבו נשכרו. אף שאין הדבר מפורש בדברי הריב"ש, נראה מדבריו שאף אם בעל הבית אינו יודע מה המנהג במקומם של הפועלים ולהיפך, הרי הוא מחוייב במנהג מקומם. כמו כן, מסתבר, שגם אם בעל הבית והפועל לא ידעו את הדין בירושלמי, עדיין בעל הבית שהלך למקומו של הפועל יצטרך לתת את התנאים הנהוגים במקומו של הפועל. לכאורה, דבר זה אינו מתאים לדברי הריב"ש דלעיל, הקובע שהמנהג צריך להיות ידוע לשני הצדדים, משום שהרי זה כאילו התנו בעל הבית והפועל על כל הנהוג בעיר.

ונראה לומר, שבדבר שרגילים להתנות עליו, ורגילים שיש בו מנהגים שונים, בזה מוטלת החובה על הצדדים לברר מהו המנהג, ואינם יכולים לומר שלא ידעו שישנו מנהג אחר, שהרי מסתבר שיש בזה מנהג כלשהו. לפי זה יש לומר, שגם כאשר בעל הבית והפועל אינם יודעים מהו המנהג, היות שהם יודעים שיש מנהג, הרי הם מתנים על דעת המנהג.

 

במדינת ישראל, רבים מחוקי העבודה ידועים. מספר שעות העבודה בשבוע, החיוב לשלם עבור ימי מחלה, הפרשה לביטוח לאומי, פיצויי פיטורין וכן הלאה. בתחומים אלו, שבהם ידוע לכל שיש חוק מסויים, ומקובל לנהוג על פיו, מסתבר שהחוק נחשב כ'מנהג המדינה' על כל פרטיו, גם אם הפרטים השונים אינם ידועים לכל אדם. אולם, אם ישנם חוקים שאינם ידועים כל כך, יש מקום לומר שעל חוקים אלו לא נאמר שהם 'מנהג המדינה', אף אם הם נוהגים בפועל. אמנם, יתכן שיש לחייב עליהם בתורת 'דינא דמלכותא דינא' וכדומה, אך במסגרת הקטגוריה של 'מנהג המדינה', אכן יש מקום לומר שחלק מהחוקים אינם מוגדרים כך.

 

הגליון הזה חותם את עיסוקנו בנושא "שכירות פועלים". החל מהגליון הבא נעסוק אי"ה בהלכות "השבת אבידה".

  



site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.