English | Francais

Search


שנת תשס"ז | שבת פרשת משפטים

משפטים | | 1/20/2006



שו"ת במראה הבזק

שאלה אני קרדיולוג, חבר במרכז הרפואי "בית ישראל" של בית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בעיר ניו יורק. כיהודי אורתודוקסי, שאלות בתחום האתיקה הרפואית תמיד עניינו אותי. ההתמחות שלי במשך השנים האחרונות התמקדה במחלות שריר הלב, ואני נתקל רבות בבעיה הנקראת "Congestive Heart Failure". מחלה זו נפוצה מאוד בארה"ב, והשכיחות שלה לצערנו הולכת וגדלה. כיום תוקפת המחלה בערך 1-2% מאוכלוסיית ארה"ב. הרפואה המודרנית פיתחה טיפולים רבים העוזרים בשלבים המוקדמים של מחלה זו. כל טיפול יכול בהדרגתיות להאריך חיים ולהעלים סימפטומים. בכל אופן, כאשר מחלה זו מגיעה לשלבים הסופיים שלה לרפואה יש מעט מאוד להציע, מלבד השתלת לב. בערך 5-10% מכלל האוכלוסייה הסובלת מבעיות לב נמצאת בקבוצה זו של "שלבים סופיים". אחוז התמותה השנתית אצל חולים אלו מתקרב ל-50%! לשיפורים אלו יש מחיר. למרות העובדה שהחולים מרגישים טוב יותר, אחוז התמותה גדל עם השימוש בתרופות אלו. כתוצאה מעלייה באחוז התמותה, רבות מן התרופות ננטשו על-ידי החברות שמייצרות אותן, וכך הן אינן זמינות עבור החולים. גם כך, רבים מן העוסקים ברפואה מרגישים – ובצדק –שיש לנקוט זהירות בשימוש בתרופה שעלולה לקצר חיים. הדילמה המוסרית מטרידה יותר. לעתים לחולים אלו יש כמה חודשים לחיות, וסביר שהם יחיו את חייהם הקצרים עם קוצר נשימה חמור. האם תרופה שתעזור להם להרגיש יותר טוב, אפילו לזמן קצר, תהיה מקובלת מבחינה מוסרית-הלכתית אם בפוטנציאל היא מקצרת חיים? איזו דרגה של עלייה בסיכוי התמותה תתקבל על הדעת כתחליף למידה מסוימת של שיפור ברמת חיים? במה שונה הדבר מן השאלה של נתינת מורפיום לאדם החולה במחלה סופנית, הסובל מכאבים חזקים, בידיעה שהדבר יגרום לקיצור חיים?

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.