הבור שמשה הושלך לתוכו

כאשר משה גדל ויצא אל אחיו, הוא הרג איש מצרי שהכה איש עברי. כשהדבר נודע לפרעה, הוא רצה להרוג את משה. משה ברח מפניו לארץ מדין (שמות ב, טו-כב) וז"ל הכתוב:

 "...וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְן ָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:"

 

תרגום יונתן מסביר שם שרעואל היה אביו של יתרו שהיה המושל של מדין, והוא מוסיף ומספר שם דברים תמוהים ביותר, וזו לשונו בתרגום חופשי:

"ויברח משה מלִפני פרעה וישב בארץ מִדין וישב על הבאר: ולמושל של מִדין שבע בנות... ותבאנה אל רעואל אביו של אביהם... ויאמר אל בנותיו של בנו והיכן הוא למה זה עזבתן את האיש קראנה לו ויאכל לחם: וכאשר נודע לרעואל שברח משה מִפני פרעה, השליך אותו לבור; והיתה ציפורה בִתו של בנו - מפרנסת אותו בסתר במשך עשׂר שנים. ולסוף עשׂר שנים הוציאו מִן הבור, ובא משה בתוך הַגָּן של רעואל, והיה מודה ומִתפלל לפני ד' שׁעשׂה עִמו ניסים וגבורות. וראה מַטֵּה שנברא בין השמשות וחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד, שבו עתיד לעשׂות את המופתים במִצרים, ובו עתיד לקרוע את ים סוף ולהוציא מים מִן הסלע, והיה תקוע בתוך הַגָּן שלו. ומיד הושיט ידו ולקחו. הִנה לכן הואיל משה לשבת עם האיש, ויתן את ציפורה בת בִתו למשה: ותלד בן זכר ויקרא שמו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נוכריה שלא שלי:"

 

דברי התרגום טעונים ברור:

א. משה גמל חסד גדול עם נכדותיו של רעואל והציל אותן מיד הרועים. מדוע רעואל משליך אותו לבור - ומשיב לו רעה תחת טובה?!

ב. ציפורה פרנסה את משה בסתר, מדוע רעואל היה סבור שמשה עדין חי לאחר עשר שנים? ומדוע הוא החליט לשחרר אותו?

ג. התרגום מתרגם את 'וַתֵּלֶד בֵּן' שבלידת גרשום ומבאר שהיא ילדה 'בן זכר'. הביטוי 'וַתֵּלֶד בֵּן' מופיע פעמים רבות בתורה כמו בלידת בני יעקב; ותרגום יונתן אינו מבאר שמדובר ב'בן זכר'. מדוע דווקא כאן, מדגיש הוא שגרשום היה 'בן זכר'? האם היה חשש לטעות ולזיהוי של גרשום בתור - 'בן נקיבה'?!התרגום

ד. 'טעות זיהוי' כביכול, רמוזה שם בתרגום במקום נוסף. בתחילה התרגום מייחס את ציפורה לרעואל כ'בִתו של בנו', אולם בהמשך התרגום  מיוחסת צפורה לרעואל כ'בת בִתו', מה גרם לשינוי זה?!

 

קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם

דבריו אלה של התרגום, היוו בסיס לאגדות רבות על חייו של משה שלכאורה אין להם בסיס בכתוב. אומנם עיון בפסוקים מגלה, שהוא מבאר את הרמזים שהכתוב משלב בתוך הפשט. התרגום עושה זאת באמצעות שילוב רמזים תמוהים משלו - שמכריחים לחשוב על משמעויות נוספות שייתכנו לדבריו; ולאחר הבנת הרמזים שבדבריו - יהיה בידינו גם הפתח להבנת רמזי הכתוב.

 

כאשר יתרו בא אל משה ואל כל ישראל למדבר סיני נאמר (שמות יח, יב) '... וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים'; הכתוב - משמיט את משה מבין 'אוכלי הלחם'. במאמר הקודם "המן שיתרו האכיל את ישראל" התבאר, ש'אכילת לחם' מסמלת התחברות לאילוצי העולם הגשמי¹, וביאתו של יתרו למשה במדבר סיני עימתה בין השקפתו של יתרו - לבין השקפתו של משה בסוגיא זו. ברם, העימות בין השקפות חלוקות אלו החל כבר במפגש הראשון שבין משה לבין משפחת יתרו. רעואל ראה בהזמנתו למשה 'לאכול לחם' - ברכה; ואילו משה ראה בכך - עונש!!

 

ההשקפות החלוקות ביחס ל'אכילת לחם' רמוזות כבר בתיאורים השונים של בריאת העולם.   בפרשיה הראשונה של בריאת העולם בשבעה ימים (בראשית, א, כד – ב, ג) ממבואר כי האדם יאכל 'עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע' ו'פְּרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע', ואילו החיות יאכלו 'יֶרֶק עֵשֶׂב'; שהוא שם כולל לחלקים הירוקים והרכים שבצמחים שהם ראויים למאכל². מאידך, בהמשך הספר מתברר שה'יֶרֶק עֵשֶׂב' ניתן לכתחילה גם למאכל האדם³. אם כך, קשה מדוע התורה הגדירה באופן שונה את מזון האדם ואת מזון החיות?

התורה מרמזת ש'יֶרֶק עֵשֶׂב' ניתן מלכתחילה למאכל האדם ולמאכל החיות; אלא שהאדם יאכל אותו מתוך הבנה שהצמחים מתרבים באמצעות זרעים, ואילו החיות יאכלו אותו ללא ההבנה הזו. השילוב שבין הבנת עקרונות עולם הטבע ובין פחדיו של האדם, יגרום לאדם לרצות לסייע לרביית הצומח, והאדם יחל לעבד את האדמה ולזרוע אותה. האדם ירצה בסופו של דבר 'לאכול לחם' ולחפש אמצעי מחיה נוספים; ולשם כך הוא יחל לרדות בבעלי החיים וכדו' - וכך הוא יקיים את דברי הבורא - 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ'.

 

מייד בסמוך התורה מתארת את בריאת האדם באופן שונה (בראשית ב, ה - ג, כד). בסיפור זה היא מגלה שלפני שנברא העולם שיש בו 'אדם' ש'עובד' וזקוק ל'מטר' - היה 'עולם הַגָּן'. בפרשיה השנייה האדם אמור להיות ב'גָּן' ולאכול מעצים שמושקים על ידי נהר שיוצא מעדן. בתיאור השני בעלי החיים נבראים לאחר בריאת האדם; ולבסוף - בעקבות חטאו של האדם - מוזכרים עשבים שהוא צריך לאכול, וגם 'לחם' שהוא יאכל בזיעת אפיו. באמצעות הסתירה לכאורה בין הפרשיות, מעבירה לנו התורה מסרים עמוקים. נדגים זאת גם באמצעות הדוגמא הבאה. בסוף ספר שמות, בפרשת פקודי, נצטווה משה לקדש את המשכן  בשבעת ימי המלואים. התורה מסכמת שאכן משה עשה, כפי  שנצטווה והשכינה שרתה על המשכן. לא מסופר שם על אירוע מצער שהעיב על השמחה. אולם, בספר ויקרא, בפרשת שמיני – התורה מדגישה את המציאות 'שלמעלה מהשבע' - מסופר שהשכינה שרתה דווקא ביום השמיני. רק אז מסופר על האסון שארע באותו יום, על מות שני בני אהרון.

 

גם בתיאורי בריאת העולם, הפרשיה הראשונה היא פרשיית ה'שבע' והיא מסתיימת ללא איזכור החטא ותוצאותיו הקשות. רק בפרשייה השניה, שהיא הפרשיה 'שלמעלה מהשבע', מתברר שלתהליך הבריאה התלווה צער. הפרשיה מרמזת שבתחילה נברא 'עולם הַגָּן', שהוא עולם רוחני שאין בו צורך במזון גשמי. האדם ניזון בו ממזון רוחני שהיה מגיע מעצים רוחניים שהיו מושקים מ'נהרות' שיוצאים מ'עדן'. אדם רוחני זה, נברא קודם לבעלי החיים. בסיפור זה אנו מתוודעים למצוות שצריך לשמור אותן. מי שמקיים את המצוות הללו נמצא ב'עולם הַגָּן'; ומי שאינו מקיימן – נענש ומגורש כדי לעבוד בעולם הגשמי. העולם שבריאתו תוארה בפרשיה הראשונה; העולם שצריך להבין בו את עקרונות הטבע ולהתחבר אליהם - כדי להשיג מזון.

 

יתרו ושיטתו היחודית

יש אנשים, אנשי מעלה, שאינם נענשים בגזירת העמל. בעל ה'תולדות יצחק' כבר כתב (בראשית ג, טז): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ - מתקיימת בעובדי אדמה ולא במלכים ושָׂרִים". התורה מספרת שלא רק המלכים והשרים פטורים מגזירת העמל, אלא שמסורת היא בעולם שגם כהני הדת פטורים מהגזירה הזו; ואפילו יוסף הצדיק שהתנגד לעבודה זרה לא יכול היה לפגוע בזכויות כהני מצרים (בראשית מז, כב): "כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה".

 

אורח חייו של יתרו מעורר שאלה, מצד אחד התורה מציינת שהוא 'כוהן מדין', המילה 'כוהן' מציינת איש-דת או שר ומושל⁴. ולפיכך יש לצפות שפרנסתו תהיה מצויה, ומשפחתו תהיה פטורה מגזירת העמל. אולם מצד שני התורה מספרת שהיו לו 'שבע בנות' שעברו עליהם תלאות קשות עד שהצליחו להשקות את צאן אביהם. חז"ל עונים על הקושי הזה במדרש (שמות רבה, א, לב), ואומרים שיתרו היה כוהן-דת שכפר בעבודה זרה והתפטר מתפקידו. בני מקומו נידוהו, לכן בנותיו נאלצו להתמודד עם שאךת פרנסת המשפחה.

 

אולם התרגום מרמז לגישה אחרת. לשיטתו, יתרו היה 'מושל' בעל שיטה ייחודית. יתרו קיבל במסורת שהקב"ה ברא את עולמו מתוך שני ספורי בריאה; הסיפור הראשון על עולם 'הזריעה (והעמל)' שנברא ב'שבעה' ימים - ואין בכך פגם; והספור השני על 'גן העדן הרוחני' שגורשו ממנו - עולם שלא היתה בו גזירת עמל. לשיטתו של יתרו, מי שרוצה לקיים את רצון הבורא, צריך ליטול חלק גם בסיפור הבריאה של עולם ה'שבע' - ולעמול לפרנסתו. ולפיכך, הוא רצה שבני משפחתו ייטלו חלק בגזירת העמל; ויעמלו לפרנסתם - למרות שהם לא היו מוכרחים לכך.

 

השקפת עולמו של משה

במאמר הקודם "המן שיתרו האכיל את ישראל" התבאר שלמשה היתה השקפת עולם הפוכה משל יתרו. משה רצה לחיות את 'עולם הַגָּן' הרוחני - גם בעולם הזה, והוא התעלם מכללי ואילוצי העולם הגשמי. משה ראה בחֵרוּת מגזירת העמל ערך כלל-אנושי. לכן, צרף לבני ישראל שיצאו ממצרים גם 'ערב-רב', שהיו בני עמים זרים שרצו לצאת גם כן לחֵרוּת; והוא רצה שגם הם יהיו חלק מ'ממלכת כהנים' - שפטורים מגזירת העמל.

 

כאשר משה הופגש עם רעואל שהיה זקן-המשפחה, הוא גילה לו את השקפת עולמו. הוא גילה לו שפרעה רוצה להרוג אותו - לכן הוא ברח למדין. רעואל אמר למשה, שפרעה יחפש אחריו במדינות הסמוכות. פרעה יודע שמשה בורח גם מגזירת העמל הגשמי, והוא משער שמשה יחפש לעצמו תפקיד של 'שר' באחת המדינות, והוא יחקור ויבדוק אחרי ה'שרים' שבמדינות השונות. ולכן, הדרך הטובה ביותר להסתיר את משה היא דווקא בתוך אנשי העמל. רעואל הודיע למשה, שמפני שהוא חפץ להציל אותו  - הוא מטיל עליו מעתה את תפקיד רעיית הצאן - התפקיד שהיה מוטל עד עתה על 'שבע' בנותיו.

 

הפרוט ש'שֶׁבַע בָּנוֹת' באו להשקות את הצאן הוא לכאורה מיותר. התרגום סבור, שהתורה מדגישה זאת כדי לרמז שרעואל ראה ערך-עליון בחיבור לעולם ה'שבע' - העולם של גזירת העמל. 'שֶׁבַע בָּנוֹת' מסמלות את השקפת 'עולם העמל' - שנברא בשבעה ימים.

התרגום מבאר לנו באמצעות שילוב 'רמזים תמוהים' לכאורה, את תחושתו של משה למשמע ההצעה להשתלב בעולם ה'שבע' (העמל). מבחינתו של משה, הפיכתו ל'רועה צאן' שטרוד בעמל הפרנסה ואינו יכול לעסוק בעניינים הרוחניים של 'עולם הַגָּן' - נחשבה להשלכה לבור שהוא אמור למות בו, מבחינה רוחנית. ברם, לשיטת רעואל בתוך העולם הגשמי גנוזה ומוסתרת 'תורה מעולם הַגָּן'. וגם אדם רוחני יכול להיות ניזון מהרוחניות שבתורה שמוסתרת ומקיימת את העולם הגשמי. 'צִפֹּרָה בִתּוֹ' היא הניגוד ל'שֶׁבַע בָּנוֹת'. היא מייצגת את התורה הרוחנית שנמצאת באופן גלוי ב'עולם הַגָּן. התרגום מרמז לנו, שכאשר משה היה טרוד בעמל הגשמי (מושלך בבור) - 'צִפֹּרָה בִתּוֹ' (הרוחניות) היתה זנה ומפרנסת אותו בסתר.

 

מבחינתו של רעואל, הוא לא גמל למשה רעה תחת טובה - והוא לא השליך אותו לבור בלא מזון!! התרגום מתאר לנו בצורה סמלית, מה חש משה כאשר רעואל גמל לו טובה - והטיל עליו תפקיד של רועה צאן כדי שפרעה לא ימצאנו. משה חש שהוא מושלך בבור וזנים אותו בסתר!!

 

הפרשיה - לפי פשוטה!!

מדובר בקריאת הפרשיה - לפי פשוטה!! ומתוך שילוב רמזים של התרגום!!

הפרשיה פותחת - "...וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר". המילה 'וַיֵּשֶׁב' מורה על התעכבות למשך זמן של המתנה⁵. הפרשיה מודיעה כבר בתחילתה שמשה 'התעכב והמתין' בארץ מדין, הוא 'התעכב והמתין' על הבאר. לפי פשוטו של מקרא, ההתעכבות וההמתנה של משה 'בְּאֶרֶץ מִדְיָן' נועדה לצורך הסתתרות - עד שמבקשי נפשו יפסיקו לחפש אחריו. לשם מה נועדה ההתעכבות וההמתנה - 'עַל הַבְּאֵר'?

 

כמה ממדרשי חז"ל אומרים, שיעקב אבינו מצא את זיווגו על הבאר, אף משה קיווה למצוא שם את זיווגו, לכן הוא התעכב שם. אולם נסיבות ביאתם של משה ויעקב לארץ זרה היו שונות!! יעקב נשלח כדי להתחתן, ואילו משה ברח מפני פרעה והוא לא בא כדי להתחתן!! בנוסף לכך, הכתוב משווה את שתי ההתעכבויות הללו זו לזו; ומשמע, שכשם שההתעכבות של משה במדין נמשכה שנים רבות - כך ההתעכבות של משה סמוך לבאר נמשכה שנים רבות!! מדוע משה התעכב שנים רבות ליד הבאר?!

 

התרגום סבור, שהכתוב משווה בין ההמתנה של משה 'בְּאֶרֶץ מִדְיָן' לבין ההמתנה 'עַל הַבְּאֵר' כדי ללמדנו שהן נועדו לאותה מטרה - לצורכי מסתור!! לשיטתו, הפרשיה מקדימה ומגלה שמשה הסכים להתעכב 'על הבאר' - כלומר להיות באופן זמני רועה-צאן שמשקה מן הבאר - כדי שמבקשי נפשו יתייאשו מלמצוא אותו. לאחר שהפרשיה מקדימה זאת, היא מסבירה כיצד משה הגיע למצב זה. משה עזר לבנות מושל מדין, שהשקפת עולמו דגלה בחיבור לעמל הגשמי. זקן-המשפחה, רעואל, שיכנע את משה להסתתר מפני פרעה - בתפקיד של רועה צאן.

 

ברם, פשוטו של מקרא מעורר קשיים נוספים. הפרשיה מקדימה שמשה לא רצה מלכתחילה לעבוד בעבודה גשמית, הוא ראה בכך עיכוב זמני. אולם בהמשך נאמר 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ'; הלשון 'וַיּוֹאֶל' מורה על התחלת פעולה מתוך רצון, והיא מזכירה את הכתוב - 'הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה'⁶. הכתוב עונה על הקושי הזה, והוא ממשיך ומסביר - 'וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה'. רעואל הציע למשה את צפורה, וההצעה הזו שכנעה את משה לרצות לשבת עם משפחתה - לכתחילה.

 

הַגָּן של רעואל

אולם הפרשייה עדין חסרה!! משה לא בא למדין כדי להתחתן. מדוע שהצעת חיתון זו, תשכנעו לרצות להתחבר למשפחת יתרו. הרי הוא חש שמשפחה זו 'מתאכזרת אליו' ומשליכה אותו לבור ללא מזון רוחני? התרגום בא ומשלים עבורנו את מה שהתורה העלימה כאן. התרגום מגלה שכאשר התורה מדברת על צפורה היא מדברת על דבר נוסף - והוא רוחניות מ'עולם הַגָּן'; והרוחניות הזו קשורה ל'גָּן של רעואל' וגם למטה הפלאי שהיה נעוץ בו.

 

התרגום מספר שרעואל הוציא את משה מהבור לאחר עשר שנים. אם היה מדובר בהשלכה לבור רגיל ללא מזון, וודאי שמשה היה מת מזמן. אין זה מובן מדוע רעואל חשב שמשה חי ובא להוציא אותו משם. ברם, התרגום מספר לנו מה שמשה חש!! כאשר מלאו עשר שנים לשהותו של משה בתפקיד רועה צאן בארץ מדין, רעואל החליט שפרעה התייאש כבר מלמצוא את משה; ולפיכך הוא חדל מלכפות על משה להיות רועה צאן. משה חש אז - שרעואל הוציא אותו מן הבור!!

משה החל אז לחיות את החיים הרוחניים של 'עולם הַגָּן' בצורה גלויה. והתרגום מספר "ובא משה בתוך הַגָּן של רעואל, והיה מודה ומִתפלל לפני ד' שׁעשׂה עִמו ניסים וגבורות". 'הַגָּן של רעואל' מסמל את 'עולם הַגָּן' שיש בו פעילות רוחנית ללא צורך בעיסוק גשמי.

 

החיים הרוחניים הראשונים שמשה חי שם היו חיים של הודאה ותפילה; אולם לאחר מכן משה גילה בתוך הַגָּן של רעואל את הַמַּטֶּה שנברא בין השמשות, והוא גילה אז חיים רוחניים מסוג נוסף. חז"ל מוסרים לנו שהַמַּטֶּה הזה הגיע לגן של יתרו מגן עדן (פרקי דרבי אליעזר, לט):

"ר' לוי אומר אותו הַמַּטֶּה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך וחנוך מסרו לנח ונח לשם ושם מסרו לאברהם, ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו, כשמת יוסף ושללו ביתו נתנה בפלטרין של פרעה. והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את הַמַּטֶּה ואת האותות אשר עליו וחמד אותו בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הַגָּן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד. כשבא משה לתוך ביתו נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את הַמַּטֶּה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו..."

חז"ל גילו לנו שהאותות שהיו על הַמַּטֶּה היו שמות קדושים, והפעלת 'הַמַּטֶּה' משמעותה - הפעלת שינוי בעולם באמצעות עמל תורה קדום שהגיע מגן עדן⁷. התרגום מגלה לנו שמשה נכנס לגן של יתרו כדי לעבוד את הבורא באמצעות התפילה, אולם הוא גילה שם דרך לעבוד את הבורא באמצעות ה'תורה' הגלויה. התורה שהיתה מצויה אז בעולם באופן גלוי - הופיעה ב'שמות קדושים' שהיו על גבי הַמַּטֶּה שהיה בגן של רעואל ויתרו.

 

התקופה של צפורה

התרגום כותב: "...וראה מַטֵּה שנברא בין השמשות וחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד, ... והיה תקוע בתוך הַגָּן שלו. ומיד הושיט ידו ולקחו. הִנה לכן הואיל משה לשבת עם האיש, ויתן את ציפורה בת בִתו למשה". התרגום מדגיש - 'הִנה לכן הואיל משה לשבת עם האיש'. הוא מגלה לנו , שמשה הסכים לשבת מרצונו אצל משפחת יתרו רק מפני שהוא קיבל לידיו את האפשרות לעסוק בעמל התורה (הַמַּטֶּה שחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד). ולאחר שהוא הסכים לשבת שם מרצונו - הוא הסכים להתחתן עם צפורה.

התרגום קושר עבורנו בין צפורה לבין התורה, והוא מרמז לנו שבאותה התקופה משה היה ניזון במזון רוחני באופן גלוי מן התורה. מתוך כך, אנו מבינים שבתקופה הקודמת של משה - צפורה (התורה) היתה זנה אותו בסתר.

 

אולם התרגום כותב רמזים תמוהים נוספים. לפני כן הוא כותב: 'והיתה ציפורה בִתו של בנו - מפרנסת אותו בסתר במשך עשׂר שנים'; והוא מתייחס ליתרו (בנו של רעואל) בתור 'בן'. אולם כעת כאשר התורה (צפורה) מזינה את משה באופן גלוי הוא כותב: 'ויתן את ציפורה בת בִתו למשה'; והוא מתייחס ליתרו (בנו של רעואל) בתור 'בת'. מדוע התרגום הפך את יתרו מ'בן זכר' ל'בן נקיבה'?!

 

"טעות הסופר" של התרגום משקפת את הכתוב

החילופים שהתרגום מחליף בין 'זכר' לבין נקיבה' מרמזים לכתוב הקשה: 'וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם'. הכתוב 'וַיּוֹשִׁעָן' הוא מובן, שהרי מדובר ב'שֶׁבַע בָּנוֹת' וזו הלשון שמתאימה ל'נקבות'. אולם מדוע כתוב 'וַיְגָרְשׁוּם'? ומדוע כתוב 'צֹאנָם'? והרי הלשון הזו מתייחסת ל'שֶׁבַע בָּנוֹת' הללו כאילו היו 'זכרים'?!

מקובלנו, שאין בתורה 'טעויות סופר'!! וכאשר משה השתמש בלשון 'נקבה' שלא במקום הראוי ואמר (במדבר יא, טו): 'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי' - חז"ל דרשו שם מה שדרשו. החילופים הללו צריכים להיות נחקרים ונדרשים גם כאן. התרגום חקר ודרש עבורנו את השינוי הזה והוא מלמדנו, שהתורה מרמזת כאן להשקפת עולם - שחלוקה על משה רבנו.

 

לשיטתו של התרגום התורה מרמזת כאן, שמי שאינו בורח מגזירת העמל - הוא 'זכר' שמשפיע על העולם; ואילו מי שבורח מגזירת העמל לעבר ה'גן הרוחני' ועמל שם בתורה - הוא 'נקיבה' שמושפעת ומקבלת מה'זכר' שנמצא בעולם הגשמי. משה מתייחס ל'שֶׁבַע בָּנוֹת' שעמלות לפרנסתן בעולם הטבע כמו ל'נקיבות', מפני שלשיטתו הן מתעסקות בעולם נחות שאינו לכתחילה; והכתוב 'וַיּוֹשִׁעָן' מתאר מה שמשה חש כלפיהן. אולם התורה סבורה ש'שֶׁבַע בָּנוֹת' הללו שיצאו לעבוד קשה לפרנסתן - למרות שמשפחתן לא היתה זקוקה לכך - נחשבות כמו 'זכרים'; ולכן היא כותבת ביחס אליהן - 'וַיְגָרְשׁוּם' ו'וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם'!!

 

התרגום ממשיך את הכיוון הזה. לרעואל ויתרו היו שני צדדים בהשקפת עולמם. היה להם את הצד של 'שֶׁבַע בָּנוֹת' שמסמל חיבור לעולם המעשה; ומאידך היה להם את הצד של 'הגן' ושל 'צפורה בתו' שמסמל ניתוק מעולם הטבע וחיבור אל התורה. בתקופה שיתרו דרש ממשה להתחבר לעולם הטבע ולהיות רועה צאן - התרגום מתייחס ליתרו כמו ל'זכר'; ובתקופה שיתרו התיר למשה להיות ב'עולם הגן' ולעסוק ברוחניות ולהתחבר ל'צפורה בתו' - התרגום מתייחס ליתרו כמו ל'נקיבה'.

                                                                                                              

תרגום יונתן ופשטות הכתוב

לפי דרכנו מצאנו, שבפרשיה שמספרת על בריחתו של משה ועל התחברותו למשפחת יתרו קיימים קשיים - הן בפשטות הכתובים והן בתחביר שלהם. תרגום יונתן מוסיף ומספר שם ספורים מופלאים וקשים; והוא מספר על בור שמשה הושלך לתוכו ללא מזון, ועל יתרו שפעמים הוא נחשב ל'בן' ופעמים הוא נחשב ל'בת'. התרגום שילב רמזים שמכריחים את המעיין לחשוב על משמעויות נוספות שייתכנו לדבריו; ומתוך הבנת הרמזים שבדבריו נקבל מפתח להבנת רמזי הכתוב. במאמרים הבאים נדון בעזהשי"ת בשאלה מדוע התרגום מדגיש שגרשום היה 'בן זכר'.

 

________________________________________________

 

[1]   וכפי שהתבאר באריכות במאמר "דניאל  והעשב לחיזוק האמונה".

2   יֶרֶק במשמעות של חלקים ירוקים ורכים מופיע גם בכתוב: "... וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:" (שמות י, טו)

3   רש"י (בראשית א כט) כותב שכבר מלכתחילה האדם והחיות אכלו את אותו "ירק עשב". וכן כאשר הותר לבני נוח להרוג בעלי חיים כדי לאכול אותם נאמר (בראשית ט, ג): "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:"

4   "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים - שָׂרִים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו". (רש"י שמות יט, ו)

5   "ואשב בהר - אין ישיבה אלא לשון עכבה". (רש"י דברים ט, ט)

6   "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". (דברים א, ה)

7   וכעין כך מבואר בדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק"ל בשו"ת 'דברי יציב' (ליקוטים והשמטות סימן קטז): "... 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' ... כן במתנהגים בדרכי התורה, ... ויש 'טבעי' ב'למעלה מטבע' גם-כן. דהיינו כעין זה שעושין פעולה בצירופי שמות וכדומה,... ובזה מובן ענין 'הַמַּטֶּה' למכות מצרים ובהבקעת ים סוף, שזה כעין 'טבעי שמיימי'...".