שנת תשפ"ג| שבת פרשת פנחס

שו"ת במראה הבזק: הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל

טקסס, ארה"ב                                                 Texas, USA

כסלו תש"פ

שאלה
האם צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל?

תשובה
יש בעניין זה מחלוקת: יש פוסקים הסבורים שפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, ויש הסבורים שהם חייבים. להלכה, ההנחיה שלנו היא להפריש בלי ברכה, אולם למקילים יש על מי לסמוך¹.
____________________ 

¹ במשנה במסכת חלה (ב, א) אמרו: "פרות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה. יצאו מכאן לשם: רבי אליעזר מחיב, ורבי עקיבא פוטר".

הרמב"ם (בפירוש המשנה שם) גרס: "בחלה ובמעשרות", ולפי זה יוצא שישנה מחלוקת תנאים אם פירות ארץ ישראל שהוצאו לחו"ל חייבים במעשרות.

מחלוקת זו בין ר' אליעזר לר' עקיבא הובאה גם בספרי (במדבר טו, יח), וגם שם יש מחלוקת גרסאות אם המחלוקת היא רק בחלה או גם במעשר, כאשר בכתבי היד המצויים בידינו (ברלין, אוקספורד, רומי ולונדון) הגרסה היא רק לגבי חלה, ואילו בדפוס ונציה, שהוא הדפוס הראשון, הובאה המחלוקת גם לגבי מעשר.

הרמב"ם (הלכות תרומות א, כב) הכריע להלכה כשיטת ר' עקיבא: "פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: 'אשר אני מביא אתכם שמה שמה', אתם חייבין, בחוצה לארץ פטורין".

הראב"ד (שם) כתב שמכל מקום הפירות חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן.

השלחן ערוך (יו"ד שלא, יב) פסק כרמב"ם, שהפירות פטורים מתרומות ומעשרות.

האחרונים נחלקו אם הפטור מתרומות ומעשרות נאמר גם כאשר המירוח (=השלב המחייב במעשרות) נעשה בארץ ישראל, או רק כאשר הפירות יצאו לחו"ל עוד לפני המירוח. הרדב"ז (על הרמב"ם שם), המשנה למלך (שם) ואחרונים נוספים כתבו שפשוט שהפטור מתרומות ומעשרות הוא כאשר הפירות רק גדלו בארץ ישראל, אבל אם גם התמרחו בארץ ישראל וכבר התחייבו במעשרות, אין אפשרות שהם יחזרו וייפטרו מחיוב ההפרשה, ולכן חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, אפילו אם הוצאו אחר כך לחו"ל. וכן כתב בשו"ת המבי"ט (חלק ב סימן קצו): "פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין וכו', דכתיב: "שמה" – שמה אתם חייבים, בחוצה לארץ פטורין. נראה דהיינו כשיצאו קודם מירוח, דאם נתמרחו על ידי ישראל בארץ ישראל, הווי טבל, ולא פקע טבל איסוריה וחיוביה דמיתה בהוצאתו חוצה לארץ". 

גם מדברי הראב"ד עצמו בהשגה הנ"ל עולה שברגע שהיה מירוח של הפירות בארץ ישראל, שוב יש חיוב הפרשה מן התורה אפילו אם הפירות יצאו לחו"ל לאחר מכן.

לעומת זאת, הב"ח (יו"ד סימן שלא) לא קיבל חידוש זה וכתב: "שאין לחלק בין נקבעו למעשר בארץ ישראל, בין לא נקבעו, לעולם פטורין, מדרשה דקרא, שנאמר: 'אני מביא אתכם שמה' – שמה אתם חייבין, בחוץ לארץ פטורין". וכן דעת אחרונים נוספים.

להלכה, כיוון שיש בדין זה דעות שונות, נראה שיש להפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה.

אם פסק הלכה מדוע הוסיף את דברי הרב עובדיה והאגרות משה? היה צריך להביא קודם אותם ואז את פסק ההלכה בשו"ת יביע אומר (חלק י יורה דעה סימן מו, ראה גם בחזון עובדיה על תרומות ומעשרות) כתב שלא צריך להפריש תרומות ומעשרות באופן כזה מכמה טעמים:

א. ייתכן שהפירות הם מתוך חלקים בארץ ישראל שכלל אינם חייבים במעשרות (כי לא כבשום עולי בבל).

ב. הראב"ד אמנם סבר שבכל מקרה יש חובה להפריש מדרבנן, אבל כאמור לעיל, השלחן ערוך לא קיבל את דבריו אלא פסק כרמב"ם.

ג.   הרמב"ם והשלחן ערוך התנסחו באופן גורף, וכתבו שפירות שיצאו לחו"ל פטורים מתרומות ומעשרות, ואף על פי שחלק מהאחרונים כתבו שאם הפירות התמרחו בארץ ישראל, חיוב תרומות ומעשרות אינו פוקע מהם, אך דבריהם מחודשים מבחינת פשטות לשון הרמב"ם והשלחן ערוך, ועוד שאחרונים אחרים חלקו על כך, והסבירו את הרמב"ם כפשוטו. נוסף לכך, מצאנו מציאויות שונות שבהן פירות התחייבו בתרומות ומעשרות ולאחר מכן נפטרו, ולכן דברי האחרונים, שפשוט שלאחר שהפירות כבר התחייבו בתרומות ומעשרות שוב אין ההוצאה לחו"ל פוטרתם, אינם מוכרחים. עוד ייתכן שזוהי גזרת הכתוב המיוחדת שהובאה בספרי, שלמרות שהפירות התחייבו במעשרות, הם פטורים ממעשר אם אוכלים אותם בחו"ל.

ד. יש סוברים שאם המירוח של הפירות בארץ ישראך היה מלכתחילה על מנת להוציאם לחו"ל, גם האחרונים שחייבו במירוח בארץ יודו לפטור (וכן כתב הגראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן סימן מו). אמנם החזון איש (זרעים דמאי סימן טו ס"ק ד) חלק על סברא זו, וכתב שמדובר ב'תורה חדשה', אך היביע אומר כן צירף את זה כשיקול להקל. 

ה. הירושלמי (מעשרות ה, א, על פי תוספתא מעשרות ג, ט) אומר שמי שעוקר שתילים שלו כדי לנוטעם בחו"ל ולהפקיעם מידי מעשר חייב במעשרות. מכאן הוכיח החזון איש (שם) שהוא הדין למקרה שלנו, שכיוון שכבר התחייב במעשרות בארץ ישראל, שוב אינו יכול להוציא את הפירות לחו"ל ולהפקיעם מחיוב מעשר. היביע אומר דחה את ראייתו, שכן דברי הירושלמי שייכים רק כשיש עילה לקנוס אותו על שמפקיע עצמו מן המעשר. נראה שכוונתו שקנסו רק כאשר מעביר לחו"ל את השתילים עצמם ולא רק את הפירות.

ו.   הרמב"ם בתשובה (סימן קכט) כתב שחיוב המעשרות הוא דווקא במקום צמיחת הפירות, וכך הוכיח הרב צבי פסח פרנק (הר צבי חידושים עמ' קלג) גם מספר החינוך (מצווה עב), שכתב על מצוות 'מלאתך ודמעך לא תאחר' שהמצווה נוהגת דווקא בארץ ישראל, ומשמע שבחו"ל פטורים אפילו אם הגיעו לשם פירות ארץ ישראל.

ז.   יש עוד דיוקים מן הרמב"ם לכך שהקל, שכן המשנה (דמאי ב, א) אומרת: "ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום", אבל הרמב"ם, כשפסק את המשנה הזו (הלכות מעשר יג, ד), כתב שמתעשרים בכל ארץ ישראל וסוריא, ומשמע שבחו"ל תמיד פטורים מלעשר אותם.

לעומת שיטת היביע אומר, שו"ת אגרות משה כתב שדעת כל האחרונים שאם הפירות יצאו לאחר מירוח, חייבים בתרומות ומעשרות. מרן הגר"ש ישראלי דן בזה (חוות בנימין סימן ג אות ב) וכתב למעשה (שם אות ג) שיש לחוש לשיטת הראב"ד ולהפריש תרומות ומעשרות גם ממה שיצא לחו"ל קודם גמר מלאכה. לכן כתבנו למעשה שיש להפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה, אם כי המקל יש לו על מי לסמוך.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר