|
 גליון מס' 38- פרשנות של חוזה שכירותעת לדוןחובת פרסום רשימת רכיבים במוצרהרב ניר ורגוןחוקי הצרכנות המקובלים כיום מחייבים את המוכר לכתוב את מחירו המדויק של המוצר, ואת היצרן לכתוב את הרכב החומרים מהם נוצר המוצר.
ננסה לבחון תחילה אם להוראה זו יש תוקף מדינא דמלכותא. הרב זלמן נחמיה גודלברג במאמרו "תוקף ההתחייבות למכור ב"זכרון-דברים" (תחומין יב עמ' 293) טוען ש"דינא דמלכותא דינא", אין משמעותו שיש חיוב לשמוע בקול המלך אלא שקביעתו תקפה. למשל, אם המלך קובע מס על כל בני המדינה, אזי על בני המדינה רובץ חוב, ולכן אם יגבה המלך את המס בכוח אין זה גזל. אך אין מצוה לשלם את החוב למי שאיננו מפחד מהסנקציות של המלך. כך עולה מדברי הר"ן בנדרים (כח. ד"ה מוכס):
וכי אמרינן דינא דמלכותא דינא, הני מילי לענין שאם קנה ישראל מכס זה (מהמלך) חייבים ליתן לו את המכס. וכן נמי אם לא קנה אותו, אלא שהוא ממונה לגבות את המכס,שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה, דליכא אונסא, כיון דדינא דמלכותא דינא. מיהו אין ממונה זה רשאי להכריח ישראל חבירו לפרוע את המכס אם לא מיראת המלכות. דנהי דדינא דמלכותא דינא, לא יהא אלא הלואתו, הא קיימא לן ב"ק קיג: דהפקעת הלואתו מותר.
הר"ן טוען שדינא דמלכותא קובע כי אם יהודי קנה מהמלך את הזכות לגבות מיסים חייבים לשלם לו. במקרה שהיהודי רק ממונה על ידי המלך לגבות מיסים, דינא דמלכותא דינא אומר שבשונה ממקרה של גנב הרוצה את כספם שלא כדין, כאן אין לנתבעים היתר לישבע לשקר כדי להבריח נכסים. ברם, הממונה אינו רשאי להכריח את הנתבעים לשלם מדינא אלא רק לאיים עליהם בסנקציות שעלול המלך לנקוט נגדם. זאת מפני שבגוי מותר להפקיע הלוואתו, דהיינו להימנע מלשלם חוב במקרה שהגוי איננו חש בכך ואין חילול השם.
מכאן מסיק הרב זלמן נחמיה גולדברג שאין חיוב לשמוע בקול המלך, שהרי אם חייב אדם לשמוע בקול המלך, איך יפקיע הלוואה שחייב למלך, הרי המלך ציוה לא להפקיע חובו? דברים דומים כותב גם החזו"א (ליקוטים סי' טז סק"י).
לפי דברים אלו גם להוראת החוק להודיע על פגמים במוצרים אין תוקף, אם כי לחיובי הקנס על המפר הוראה זו בוודאי יש תוקף מדינא דמלכותא כמו כל מס שהמלכות בוחרת להטיל.
יש לציין, שכאשר הרמ"א (סימן שסט סעיף ו) מביא את דברי הר"ן להלכה הוא כותב דבריו באופן אחר:
אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא דינא, מ"מ אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי.
מדברים אלו משתמעת נימה הפוכה, דהיינו שדינא דמלכותא יוצר איסור להבריח אך כיוון שהממון אינו אלא מלווה והפקעת הלוואתו מותרת אי אפשר להוציא מידו הממון.
כמו כן יש לציין, שה"משך חכמה" על התורה (דברים יז, יא ד"ה לא תסור), משווה בין המצוה לשמוע בקול חכמים לבין המצוה לשמוע בקול מלך – דהיינו שישנה חובת ציות ולא רק חיוב ממון, אם כי יתכן שכתב כן רק לגבי מלכי ישראל, ולא לגבי מלך גוי.
נמצאנו למדים, שהחובה לציית לדינא דמלכותא בעניין סימון ורישום על מוצרים אינה ברורה.
ננסה, אם כן, לבחון האם חובה זו קיימת לפי ההלכה. באופן עקרוני, חובה כזו אכן קיימת, והיא נובעת מאיסור גניבת דעת. הרמב"ם מביא איסור זה בהלכות דעות (פרק ב הלכה ו) אך חוזר עליו ביתר פירוט בהלכות מכירה (בפרק יח הלכה א):
אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה. היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור.
איסור זה לדעת הריטב"א (חולין צד. ד"ה כדאמר) הוא איסור תורה הנלמד מהפסוק "לא תגנובו", אולם הסמ"ק (מצוה רס"ב) כתב שהוא איסור דרבנן.
ברצוני לעמוד על שתי נקודות שמחדש הרמב"ם בדבריו הנ"ל:
א. הרמב"ם קובע שהאיסור לגנוב דעת הבריות איננו רק איסור למסור מידע כוזב אלא כולל גם את החובה להודיע על פגמים קיימים.
ב. הרמב"ם מחדש שכל הדברים האסורים משום רמאות במקח כלולים באיסור זה של גניבת דעת הבריות ולא באיסור הונאת דברים. זאת בניגוד לנראה למעיין בסידור המשניות בפרק רביעי בבא מציעא. שם נראה שהאיסורים נובעים מאיסור אונאת דברים, שהרי נאמר במשנה (נח.):
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים.
ובמשנה שאחריה (נט.):
אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים.
לדעת הרמב"ם איסור אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדברים, ואיננו קשור לאיסור לגנוב דעת הבריות, כמבואר ברמב"ם בהלכות מכירה (פרק יד הלכה יב-יג):
כשם שהונייה במקח ממכר כך יש הונייה בדברים, שנאמר: ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה', זה הוניית דברים.
כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה....
אבחנה זו חשובה, מפני שאיסור אונאת דברים נובע מהפסוק "לא תונו איש את עמיתו" ודרשו חז"ל בבבא מציעא (נט.):
עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו.
דהיינו שהאיסור הוא רק לגבי יהודים יראי שמים, וכן פסק הרמ"א (סימן רכח סעיף א). לעומת זאת איסור גניבת דעת חל גם על דעת גויים.
בין הדברים הדורשים דיווח ניתן להבחין במספר סוגים של פגמים:
פגם בכשרות:בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף ו) נאמר:
ואין מוכרין בשר נבילה לנכרי בכלל שחוטה אע"פ שהנבילה אצלו כשחוטה.
פגם בכמות: בשולחן ערוך (שם סעיף ט) נאמר:
ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.
פגם באיכות ובתאריכים: בשולחן ערוך (שם סעיף י) נאמר:
אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומרחדשים בישנים, ואפילו ישנים עם חדשים, אפילו הישנים ביוקר מחדשים, מפני שהלוקח רוצה לישנן.
אונאה בהרכב החומרים: בשולחן ערוך (שם סעיף יב) נאמר:
אין מערבין מים ביין, ומי שנתערב מים ביינו, לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיע לקונה, ולא ימכרנו לתגר אף על פי שמודיעו, שמא ירמה בו אחרים.
במקרה האחרון ישנו חידוש – לא רק שיש איסור למכור בלא הודעה על פגם, אלא שכיוון שמדובר שבמוצר כזה שהציבור יכול לטעות בו, האחריות רובצת על הספק שלא להפיצו, ואין די בכך שמודיע לתגרים על הפגם, כיוון שיש חשש שהתגרים יונו את הציבור.
על הלכות אלו יש שתי מגבלות. האחת (שולחן ערוך שם סעיף יא):
ואם היה טעמו ניכר, מותר לערב בכל מקום, שכל (דבר) הניכר טעמו מרגיש הלוקח, ולפיכך מותר לערב אותו לעולם.
דהיינו במקום שיכול הקונה להבחין בעירוב בשעת הקנייה אין כאן גניבת דעת כשאינו מודיע.
ההגבלה השנייה היא מנהג המדינה (שם סעיף יג):
מקום שנהגו לערב בין הגיתות מים, מותר לערב כשיעור שדרכם לערב.
דהיינו שבמקום שמנהג המדינה הוא שאין חובה להודיע על עירוב מים ביין, אין צורך לעשות כן. ברמב"ם בהלכות מכירה (פרק יח הלכה יב) הדברים מנוסחים בצורה גורפת יותר:
ואין כל אלו הדברים אמורים אלא במקום שאין להם מנהג, אבל במקום שיש להם מנהג הכל כמנהג המדינה.
לכאורה בכל המקורות הנ"ל אין ראיה לחובת הודעה, אלא רק לאיסור גניבת דעת במקום שנוצר רושם מוטעה. אולם נראה לי לומר, שכשם שלפי ההלכה מנהג המדינה לערב מים ביין, מתיר להוסיף רכיבים בלא להודיע, כך מנהג המדינה היום לציין כל רכיב, הופך את מי שאינו עושה זאת לגונב דעת, שהרי בגלל מנהג המדינה, אדם שרגיש לרכיב מסוים הקורא את רשימת הרכיבים ורואה שלא מוזכר בה הרכיב שהוא רגיש אליו, מקבל את הרושם המוטעה שרכיב זה אינו נמצא במוצר.
אולם, כאשר היצרן איונ מציין רשימת רכיבים כלל, ומראה את המוצר לקונה, ואין במראה המוצר דבר המראה על הימצאותו של רכיב מסוים, אין כאן גניבת דעת, כיוון שהיצרן אינו גורם ללקוח לסבור שיש במוצר רכיב כזה או אחר. לכן, למשל, אדם המוכר דבר מאכל שלעיתים הוא יכול להיות חלבי ולעיתים בשרי, אין מוטלת עליו החובה להודיע אם המוצר המסויים הזה הוא חלבי או בשרי.
העולה מדברינו, שהחובה העקרונית של המוכר לדווח ללוקח על הרכב המוצר, כשרותו, כמותו ואיכותו – אף על פי שאינה ברורה מדינא דמלכותא, הרי היא קיימת מדין תורה, אלא אם כן מדובר בדבר שהלקוח יכול להבחין בו בעצמו, או במקרה שהמוכר לא פרסם רשימת רכיבים כלל וממראה המוצר לא נראה שיש בו רכיב שאינו נמצא בו. גם לפי דין תורה, ההכרעה על אילו פרטים חלה חובת הדיווח היא לפי מנהג המדינה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
