|
 גליון מספר 5 - סמכות גופים ציבוריםתגובות לפסקי הדין מהגליון הקודםפסק הדין בנושא: בדיקת הצפה בגין רטיבות
בפסק הדין חייב בית הדין את התובע לשלם מחצית מעלות תיקון מערכת הניקוז, דבר שעל פי האמור בפסק הדין, הנתבע לא תבע כלל.
דבר זה לכאורה תמוה, שכן הרמ"א (סימן יז סעיף יב) כותב: "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי דין יותר ממה שתבע, אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר".
אמנם, נראה שבנידון דידן הדבר נתון במחלוקת. שכן, הש"ך הסביר את הדין במקרה שתבעו בסתם, ואין אנו יודעים אם התובע טעה וחשב שאינו יכול לתובעו יותר, והוי מחילה בטעות שאינה מחילה; או שמא ידע את הדין, והתכוון למחול לו. ומספק אין להוציא ממון. אך הנתיבות כתב, שבמקרה שתלוי בידיעת דינים, ודאי תולים בטעות, שכן אין אנשים בקיאים בדינים והרי זה כטעות בכדי שהדעת טועה, שלא תלינן במחילה ומתנה, אלא בטעות, כמבואר בבבא מציעא (סג:).
ולא זו בלבד, אלא שבמקרה שאין התובע יודע כלל שיש לו משלו אצל חברו, לא אמרינן מחילה בטעות הוי מחילה, ועל כן צריך היה הדין להיות, שנדון לו גם מה שלא תבע. אלא שהנתיבות מחלק בין מצב שעל פי דין הוי גזל תחת יד הנתבע, ששם כופים אותו להחזירו, ובין מצב שאין גזל תחת ידו, שאין בית דין מחויבים להודיע לתובע שיכול לתבוע.
ולפי זה, בנדון דידן, שמערכת הניקוז שייכת למעשה לשניהם, ושניהם נהנים ממנה, נראה שנחשב הדבר שיש לו משל חברו תחת ידו בגזל, וכיוון שתלינן בטעות, מחויבים להפרישו.
ואם כן, כיוון שהדבר נתון במחלוקת הש"ך והנתיבות, אנו נכנסים בשאלות בענייני 'קים לי' ומחלוקת הפוסקים (הרב עמיחי צוריאל)
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
סמכות גופים ציבורים