גליון מס' 41 - בעיית ריבית

עת לדון

זכויות הקניין של האב בממון ילדיו

על פי החוק הישראלי ההורים אינם בעלים על כסף ומתנות שמקבלים ילדיהם עד גיל 18, והם נחשבים רק כאפוטרופסים בעלי זכויות מיוחדות. בגליון הנוכחי,  ננסה לברר את עמדת ההלכה בשאלה זו, בהתעלם מסוגיות דינא דמלכותא ומנהג המדינה.

ככלל, לא כל ענייני הממון נידונים כחטיבה אחת, אלא יש להפריד בין מציאות שהילדים מוצאים, מתנות שניתנו להם, וכסף שהרוויחו בעבודתם.

מציאת בנו ובתו

המשנה בבבא מציעא (יב.) כותבת :

מציאת בנו ובתו הקטנים... הרי אלו שלו, מציאת בנו ובתו הגדולים... הרי אלו שלהן.

ובגמרא נחלקו ר' יוחנן ושמואל מה פירוש המילה 'קטן' הכתובה במשנה. לשיטת שמואל, קטן פשוטו כמשמעו, והכוונה לילד שאינו בגיל בר מצוה. לעומת זאת, שיטת רבי יוחנן שהמשנה לא דיברה על קטן ממש, אלא:

לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול.

וכן ההלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן ער סעיף ב) שכל בן הסמוך על שלחן אביו, אף אם הוא מבוגר, מציאתו לאביו. והטעם לכך הוא 'משום איבה'.

ולפי זה ייתכן גם אדם בן 40 שמציאתו תהיה שייכת לאביו מהדין, אם אכן הוא סמוך על שלחנו, כלומר, ניזון משל אביו. וכתב המהריט"ץ (סימן רלג), שגם בן שלא גר אצל אביו, אבל ניזון מאביו, וכל פרנסתו ממנו נחשב סמוך על שולחן אביו.

מאידך, הסמ"ק (מצוה רפב) והכלבו (סימן לג) כותבים שבן נשוי, אף אם סמוך בפועל על שולחן אביו, מכל מקום מציאתו אינה לאביו, כי נשוי לא נחשב כבר סמוך.

עוד כתבו התוספות (כתובות מז. ד"ה משום איבה) כי בת קטנה (פחות מבת מצוה) ונערה (עד גיל 12 וחצי) מציאתה לאביה גם אם היא אינה סמוכה על שולחן אביה. הטעם לכך הוא, שכיוון שאביה יכול לקדשה מן התורה לאדם שאינו מרוצה עליה, שייכת 'איבה' גם אם לא ניזונה משלו.

מתנה שנותן האב לבן ומתנה שמקבל הבן מאחר

התוספות (בבא מציעא יב: ד"ה רבי יוחנן) כותבים, שכשם שמציאת הבן לאביו, כך גם מתנה שקיבל הבן שייכת לאביו. לדעת התוספות, אין לבן זכייה כלל, ואפילו אם אביו רוצה אינו יכול לתת מתנה לבן. מסיבה זו, כותבים התוספות, כאשר צריך לְזַכות עירוב, אדם אינו יכול לעשות זאת ע"י בניו הגדולים הסמוכים על שולחנו.

אולם הנמוקי יוסף (בבא מציעא ו. מדפי הרי"ף) מביא דעה, שמתנה שניתנה לקטן ממש, שייכת לאביו, אבל בגדול, אף אם הוא סמוך על שולחן אביו, מתנות שקיבל, הרי הן לעצמו, וכן פסק הרמ"א (חושן משפט שם).

הסמ"ע (שם סק"ח) וערוך השולחן (שם סעיף ג) הסבירו, שהנותן מתנה לקטן סמוך, כלל לא מתכוון לתת לו, כיון שאין החפץ משתמר ביד הקטן, ובסתמא אומדים דעתו שנותן מתנה זו לאב, והסיבה שנותן בפועל לבן היא כדי לשמחו. לעומת זאת, כשנותן לגדול, מסתמא נותן לגדול בעצמו, אף אם הוא סמוך על שולחן אביו. ואם כן, לכאורה יוצא, שניתן לתת מתנות לקטן שיקנה, אם פירש שיקנה הקטן, ולא תהיה איבה.

יש מהאחרונים שרצו להסיק מדברי הסמ"ע, שאדם שנותן לקטן ממתק או צעצוע, אף אם הוא סמוך, מכל מקום ברור שהתכוון לתת לו ולא לאבא. אלא שמדברי הסמ"ע לא נראה כן, שהרי כתב שהסיבה שנותן המתנה מקנה לאב ולא לבן היא, היא שאין החפץ משתמר ביד הקטן, ואם כן הוא הדין בממתק או צעצוע, אינו משתמר ביד הקטן, ולכן הנותן הקנה מסתמא לאב.

בניגוד לבן, שהאב זוכה במתנות שניתנו לו רק מתקנת חכמים או על פי כוונת הנותן, לגבי בת יש מקום לומר שהדין שונה. ביסודו של דבר האב זכאי מן התורה בכסף הקידושין כאשר הוא מקדש את ביתו. הדבר נלמד מהפסוק 'בנעוריה בית אביה' – כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג:). החלקת מחוקק (אבן העזר סימן לז סק"א) מסתפק אם האב זכאי במתנות המגיעות לבתו מן התורה, כדין כל שבח נעורים לאב, וזה אפילו לשיטת הנמוקי יוסף שגדול הסמוך על שולחן אביו מתנתו לעצמו. בנתיבות המשפט (חושן משפט סימן ער סק"ב) מוכיח שאין האב זוכה במתנת ביתו הקטנה מדאורייתא משיטת הרשב"א הסובר שבעירוב, האב מזכה דרך בנו או בתו הקטנים הסמוכים על שולחנו. הרשב"א מסביר, שהאב זכאי במציאת בניו רק מדין איבה, והוא יכול למחול על כך כדי להקנות את העירוב. הסיבה שהאב יכול למחול על זכותו, היא שזכותו היא תקנה דרבנן משום איבה, ומכך מוכח שזכות האב במתנות בתו היא גם כן רק מתקנת חכמים משום איבה.

מעשה ידי הקטן

הרמ"א (חושן משפט סימן ער סעיף ב) כותב, שכשם שמציאת הבנים הסמוכים על שולחן אביהם שייכת לאביהם, כך גם מה שהרוויחו בסחורה או במלאכה.

ערוך השולחן (שם סעיף ד) חולק על הרמ"א וכותב שדבריו, שמקורם מבעל העיטור, טעות הם, כיון שבעל העיטור לא דיבר אלא על מקרה שבו סחר הקטן בחלקו בירושה. כך משתמע גם מהמשך דברי הרמ"א שכתב:

אבל אם מת, אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו.

אם נבין כפשטות הרמ"א, שהרווחים ממלאכת הבן שייכים לאב, מדוע לא יירשו זאת שאר האחים? ולכן צריך לומר, שהמקרה שעליו דיבר העיטור שונה ואינו קשור לסוגייתנו כלל.

בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' לג) כותב שלשיטת ר"ת שאב לא יכול לזכות לבן מתנה, הוא הדין ששכרו יהיה של האב, ולעומת זאת לראשונים הסוברים שניתן להקנות מתנה לבן, כל שכן שזוכה הבן במעשה ידיו. עם זאת, הוא מציין, שהאב יכול לקבוע בעבור הבן מה לעשות בכסף, משום שלא גרע מיתומים שסמכו אצל בעל הבית, שיש לו דין אפוטרופוס ביחס אליהם (שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ סעיף כד). לעומת זאת, השבות יעקב (חלק א סי' קה) חולק, וסובר שאף לשיטת ר"ת ייתכן שמעשה ידיים יהיה לאב אף שהבן אינו יכול לזכות במתנה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר