|
 גליון מספר 8 - גרמאפסקי דיןהרב זאב ציצוביץ, בית הדין לממונות של כולל 'דרכי הוראה', ירושלים
'קובץ דרכי הוראה' כרך ד, עמ' קמב – קמה.
אחריות על מילווה חברו מחמת שנתן עצה להלוות
התביעה
לתובע היה גמ"ח הלוואות. ראובן פנה אליו, על מנת לקבל הלוואה, והתובע סירב להלוות לו, מאחר ובעבר הוא התחמק מלשלם את ההלוואה. ראובן גייס את הנתבע, שהיה רבו בישיבה, שיעזור לו. הנתבע פנה אל התובע, ושכנע אותו להלוות לראובן באומרו שיש כספים שיגיעו לראובן תוך עשרה ימים, ואמורים לעבור לראובן דרך הנתבע עצמו, והנתבע התחייב, שכשהכספים הללו יגיעו לידו, ינתנו לתובע בפרעון החוב. הנתבע הדגיש שאינו ערב לחוב, אלא שהכספים האלו בטוחים במאת האחוזים, ונטל אחריות, שכשיגיעו לידו, יעבירם לראובן, וראובן יכול להלוות לראובן בראש שקט.
התובע טוען, שכיוון שהנתבע הבטיח לו שראובן יוכל לשלם את החוב, יש לנתבע אחריות על החוב.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שבזמן שפנה לתובע, ראובן היה אמור לקבל עבודה חדשה, והכספים שהנתבע הבטיח שיגיעו לתובע, הם הכספים מהעבודה הזו. אבל לפתע בוטלה עבודה זו, שלא באשמתו של הנתבע. הנתבע טוען, שאין לו אחריות על החוב של ראובן כלפי התובע, במיוחד לאור העובדה שהדגיש שאינו ערב.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם את כל סכום החוב, במידה וראובן לא יפרענו בעצמו.
הנימוקים:
הרמ"א (סי' קכט סעיף ב) כותב:
ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה, כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו.
האחרונים מסבירים, שהסיבה לחיוב המובאת ברמ"א אינה מטעם ערבות, אלא מדין 'גרמי'. מקור החיוב הוא בגמרא בב"ק (צט:), שנפסקה בשו"ע (סימן שו סעיף ו):
המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע. אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחינם ראהו פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחינם. והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. הגה ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב, ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר.
מבואר, שאם השולחני הוא מומחה ונתן את עצתו בחינם – פטור. אבל אם חסר אחד התנאים, חייב השולחני בנזק שנגרם מחמתו. ובתנאי, שיוודע לשולחני שהמתייעץ מסתמך עליו.
הטעם שהשולחני חייב, אע"פ שהוא טעה, ולשיטות הסוברות שדינא דגרמי הוא רק קנס, אין מחייבים על שוגג או אנוס, הוא משום שאינו נקרא אנוס אלא פושע, משום שהיה יכול ללמוד ולברר יותר.
ואם כן, כיוון שהתובע לא הסכים להלוות עד שהנתבע אמר שיהיה לראובן כסף לפרוע, הרי נתקיים התנאי, שיהיה ברור שהמתייעץ סומך על השולחני. ואין לומר שהנתבע טעה, משום שהנחתו של הנתבע שכיוון שראובן קיבל הצעת עבודה, זה אומר שבטוח שיהיה לו כסף, היא נטולת בסיס. שכן, ישנה אפשרות שההצעה תתבטל משום שהמציע יימלך בדעתו, או שמקבל העבודה יחלה ולא יוכל לקבל את העבודה וכו'. לכן, יש מקום לחייב את הנתבע מדין מזיק.
ואמנם, לכאורה היה מקום לומר, שכיוון שהנתבע ציין במפורש שאינו ערב להלוואה, הרי כל דבר שבממון תנאו קיים. אבל בית הדין הבין מדבריו של הנתבע, שלא היתה בכוונתו לומר שאינו ערב לחלוטין, אלא רק, שאם יאנס ראובן, ובגלל זה לא יהיה לו כסף לשלם, לא יתחייב הנתבע. אבל על נזקים שיגרמו מחמת העצה שנתן לתובע, אין לפרש שהתכוון להיפטר מהם, עד שיציין זאת במפורש.
הרב שלמה בן שמעון, בית הדין הגדול
שורת הדין כרך ה עמ' שצד - תא
תוקפה של הבטחה להשאיל או להלוות
תיאור המקרה
התובעת עמדה לפני נישואיה, ופנתה לגמ"ח שמלות כלה בבעלות הנתבע. הנתבע סיכם עם התובעת על שמלה לתאריך מסויים. על סמך סיכום זה הכינה התובעת שטר בטחון להחזרת השמלה, וגם כתבה המחאה לכיסוי ההוצאות אם תתלכלך או תקרע. שבוע לפני החתונה הודיעו לתובעת שלא תקבל את השמלה, ולא נתנו הסבר כלל.
התביעה
התובעת תובעת את ההוצאות שהוציאה עבור שטר הבטחון וההמחאה שכתבה.
פסק הדין
היות והנתבעת לא אמרה במפורש לתובעת שתכין שטר והמחאה, אין היא צריכה לפצות את התובעת.
הנימוקים:
הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כד) עוסק בהוצאות שמוציא אדם על אשתו לפני החתונה, וכתב:
הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם (=שהשתדך) סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה (=המשודכת) משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.
והראב"ד חולק, וסובר שאינה משלמת, משום שהיזק זה הוא גרמא.
הסמ"ע (סימן לט ס"ק מ"ו) כתב, שאם ראובן התנדב להלוות לשמעון כסף, ואמר לשמעון שילך לסופר לכתוב את שטר ההלוואה, ושמעון שילם לסופר על כך, ואחר כך חזר בו ראובן מההלוואה, חייב ראובן לשלם לשמעון את הכסף שהוציא, מדינא דגרמי. וכתב עליו בשו"ת ברך משה גלאנטי (סימן ה) שלכאורה הדין של הסמ"ע תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל.
התירוץ של בעל ברך משה הוא, שיש הבדל בין המקרה של הסמ"ע, שבו ראובן אמר לשמעון בפירוש שיוציא הוצאות עבור ההלוואה, ובין המקרה שבו נחלקו הראב"ד והרמב"ם, ששם האשה לא אמרה בפירוש למשודך שיוציא הוצאות, אלא שכן המנהג. ורק במקרה זה נחלק הראב"ד על הרמב"ם, אבל במקרה של הסמ"ע, יודה הראב"ד. וכן כתב גם רבי עקיבא איגר (בשו"ת מהדורה קמא סימן קלד).
ולכן, אם הנתבעת אמרה במפורש לתובעת שתוציא הוצאות לצורך קבלת השמלה מהגמ"ח, בוודאי חייבת הנתבעת לשלם. אולם, היות ובנדון דידן לא אמרה הנתבעת כן, אלא שהתובעת ידעה שהיא תצטרך להוצאות אלו, אין הנתבעת חייבת לשלם לה.
הרב שלמה זאב קרליבך, בית הדין שע"י הרבנות הראשית ירושלים
דיני ממונות ובירור יוחסין כרך ח עמ' שנט – שסח
תביעה לאחזקת אברכים בכולל
תיאור המקרה
התובע מנהל כולל לאברכים, והוא טוען, שהנתבע התחייב לממן לו שכר עבור שלושה אברכים בכולל עד סוף הזמן, ועוד סוכם עמו שהנתבע ימסור שיעורים לכל חברי הכולל. בתמורה, התחייב התובע לסייע ביד הנתבע באיסוף תרומות עבור הכולל שלו. שלאור התחייבותו של הנתבע, הכניס התובע לכולל שני אברכים חדשים, אברך שלישי חדש הוא לא מצא.
בחדשיים הראשונים אחר ההסכם מימן הנתבע את תשלום השכר לשני האברכים החדשים, ומסר שיעורים בכולל.
הנתבע ביקש מהתובע סיוע באיסוף התרומות, והתובע לא הסכים בטענה שהנתבע לא עמד בהתחייבותו לשלם שכר של שלושה אברכים ושילם רק עבור שנים.
התביעה
התובע טוען, שהנתבע צריך להמשיך לשלם עבור שלושה אברכים בכולל שלו, כפי שסוכם מראש.
תשובת הנתבע
הנתבע משיב שהתחייבותו היתה עבור שלושה אברכים חדשים ולא עבור אברכים שכבר לומדים בכולל לפני בואו, ומכיון שהיו רק שני אברכים חדשים לא היה חייב לשלם עבור אברך נוסף מתוך האברכים הותיקים. לטענתו, התובע הוא זה שהפר את ההסכם בזה שלא סייע בעדו באיסוף התרומות, והוא תובע ממנו שיחזיר לו מה שכבר נתן בחדשיים הראשונים, כיון שההסכם בטל.
לדברים אלו השיב התובע שההתחייבות היתה לשלם שכר של "שלושה אברכים" ולאו דוקא חדשים.
פסק הדין
התביעות ההדדיות נדחות.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש חיוב מדין שכיר?
ב. האם יש חיוב מדין ערב?
ג. האם יש חיוב בתורת נזק?
ד. דין התחייבות מותנית.
ה. אופי התנאי בנידון דידן.
א. חיוב מדין שכיר
לכאורה, היה מקום לדמות את נידון דידן לדברי השו"ע (חו"מ סימן שטו סעיף ד):
ראובן שכר נער לשמשו, ואמר לו שמעון לסמוך עליו לשלם לו כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו, אף על פי שלא היה קנין בדבר, חייב, כי כל תנאי שכירות אינו צריך קנין.
והרי כאן שכר התובע אברך, והנתבע אמר שישלם לו כל מה שיוציא. אלא שבקצוה"ח (שם סק"ב) מקשה על דברי השו"ע, איזה תנאי שכירות היה בין ראובן לשמעון? והביא את לשון תשובת הרא"ש שהיא מקור הדברים בשו"ע, ומסיק בקצוה"ח, שנפלה טעות בשו"ע, והניסוח הנכון היה צריך להיות: "ראובן שכר נער משמעון". ובמקרה כזה, ברור שכל תנאי השכירות שבין ראובן ושמעון, ובכללם ההתחייבות של שמעון לשלם את מה שיאכל הנער, מחייבים. אמנם, אין ללמוד משם לענייננו.
ב. חיוב מדין ערב
בנתיבות המשפט (שם סק"ב) כתב, שבמקרה המדובר בשו"ע, גם ללא הלכות שכירות, חייב שמעון לשלם את ההוצאות של הנער השכיר מדין ערב. דהיינו, שכשם שערב משתעבד בלא קניין, משום שהמלוה נותן את ההלוואה על סמך התחייבותו, כך כל המתחייב לחברו, ומחמת זה הוציא חברו הוצאות, אע"פ שההתחייבות לא נעשתה בקנין, חייב.
על פי זה, יש לומר, שהיות והתובע שכר אברכים חדשים לכולל על סמך התחייבותו של הנתבע, חייב הנתבע לעמוד בהתחייבות זו.
ג. חיוב מתורת נזק
ישנו טעם נוסף לחייב אדם כשהבטיח לחברו דבר, וחברו הוציא הוצאות מחמת זה, והוא מדינא דגרמי. דוגמא לזה מצויה בדברי הסמ"ע (סימן לט ס"ק מ"ו) שכתב, שאם ראובן התנדב להלוות לשמעון כסף, ואמר לשמעון שילך לסופר לכתוב את שטר ההלוואה, ושמעון שילם לסופר על כך, ואחר כך חזר בו ראובן מההלוואה, חייב ראובן לשלם לשמעון את הכסף שהוציא, מדינא דגרמי.
ד. התחייבות מותנית
הנתבע טען, שההתחייבות שלו היתה רק בתנאים מסויימים, ואלו לא קויימו. ולכאורה יש לומר, שכיוון שההתחייבות לא נעשתה על פי משפטי התנאים, הם אינם חלים, וחייב לשלם אע"פ שלא נתקיימו התנאים.
אלא שיש לומר, שהיות והנתבע התחייב מזמן שנכנסו האברכים לכולל, הרי זה כתנאי 'מעכשיו', שבו אין צורך במשפטי התנאים. בנוסף יש לציין את שיטת הרמב"ם, שבממון אין צורך במשפטי התנאים.
ה. אופי התנאי בנידון דידן
לאחר בירור שערך בית הדין התברר, כי אופי ההסכם בין התובע לנתבע לא היה שהתובע יסייע לנתבע במעשה, אלא התובע רק התחייב שלא להפריע לנתבע בגיוס הכספים.
עולה, שהתחייבותו של הנתבע לשלם נעשתה עבור הימנעות מפעולה של התובע. בית הדין קבע כי אין להתחייבות כזו תוקף, והרי זה דומה לדברי המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן יח), שכתב שמי שאמר לחברו שב בביתך ואשלם לך, אינו חייב לו כלום.
היות ולא סביר שזו היתה ההתחייבות של הנתבע, משום שאין אדם מתחייב לשלם לחברו על מנת שלא יעשה כלום. יש לומר, שאופי ההסכם בין הנתבע לתובע היה, שהנתבע ישמש גם הוא כראש כולל בכולל של התובע, תמורת תשלום מסויים. ולכן, כל זמן שהנתבע אכן שימש כראש כולל שם, היה צריך לשלם עבור כך, ואכן שילם בפועל. אולם, לאחר שנתגלע הסכסוך בינו ובין התובע, והפסיק לשמש כראש כולל, שוב אין הוא חייב לשלם יותר עבור כך.
ואף שהנתבע טוען שלא כך היה ההסכם, והוא התחייב דווקא בתנאי שהתובע יסייע בעדו, היות והתובע מוחזק בכסף, אין הנתבע יכול להוציא ממנו את מה שכבר שילם. וכן אין להוציא מהנתבע את מה שעדיין לא שילם, משום שלטענתו לא התחייב אלא עבור אברכים חדשים, ובתנאי שהתובע יסייע בעדו.
ולכן עבור הזמן שהיה ראש כולל אכן היה הנתבע צריך לשלם, ובאמת שילם, ואחרי שהפסיק לתת שיעורים בכולל, שוב אינו צריך לשלם.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
הוצאות משפט