גליון מס' 49 - חיובי נזיקין

עת לדון

חוק סימון מחירים - בעיית אונאה

כפי שהזכרנו בגליון הקודם, ייתכן הפרש בין מחיר המוצר כפי שהוא מוצג עליו, לבין המחיר הרשום, והרגיל שלו, אך החוק קובע, כי על בעל החנות לקיים את המכירה על פי המחיר שהוצג, ולא יעזרו טענות של טעות.

במאמרנו בגליון 48 התייחסנו לנושא מבחינה הלכתית, והראנו שאף מבחינה הלכתית יש תוקף לחוק זה אף מבלי להתייחס לסוגית דינא דמלכותא, וזאת בגלל שהמחיר שהוצג הוא המחיר הקובע גם מבחינת ההלכה. אך לעומת זאת כאשר המחיר ננקב בטעות ברורה לעין, כגון שהמחיר נקוב בשקלים, אך ברור שהכוונה לעיסקה דולרית, שכן המחיר הממוצע בשוק גבוה פי שלושה מהמחיר הנקוב, אמרנו שאין כוונת המוכר ליצור קציצת מחיר, ולכן המחיר שהציג לא יקבע.

אך פסיקת בתי המשפט, על פי חוק הגנת הצרכן, היא שאף במקרים של טעות ברורה, עדיין יחוייב המוכר למכור את המוצר במחיר שהציג, (לדוגמא בית המשפט פסק במקרה של מחיר שהוצג באתר אינטרנט בטעות בשקלים ולא בדולרים, והמוכר חויב לפצות את הלוקח גם על עגמת הנפש שנגרמה לו, בעקבות אי ההסכמה לביצוע המכירה. לצפיה בפסק הדין לחץ כאן).

ונשאלת השאלה האם לחוק תנתן תקפות גם בהלכה מכח דינא דמלכותא דינא, וכפי שאנו מחייבים בהרבה חוקים ממוניים?

נקדים ונאמר שהחוק נועד למנוע מצב של הטעיית צרכנים, וזאת על ידי פרסום מצג שוא של מחיר זול, ופיתוי הלקוח לקנות, כך שלאחר שהלקוח יהיה מעוניין לקנות, ייאמר לו על ידי המוכר, כי המחיר שהוצג בטעות יסודו, ולכן המחיר גבוה יותר. לכן ניתן לומר כי החוק קונס את המוכר ואומר שאם פורסם מחיר מסויים, יהיה המוכר חייב למכור במחיר זה.

סוגיית דינא דמלכותא ארוכה היא מיני ים, ולא נכנס כאן אלא בראשי פרקים, ונאמר כי נחלקו הראשונים ובעקבותם האחרונים עד להיכן מרחיבים את הכלל ש'דינא דמלכותא דינא'. יש מהראשונים (רא"ש ומרדכי) הטוענים שכלל זה חל רק על דברים שנוגעים בקרקעות ומיסים, אך למשפט הפרטי אין כל כח למלכות להכריע, ויש הסוברים (ר"ן ונמוקי יוסף) שהכלל תקף גם לגבי המשפט הפרטי. הרמ"א (סימן שסט סעיף יא) פוסק כמו השיטה השנייה  שהמלכות יכולה לקבוע גם כללים בתחום המשפט הפרטי. עם זאת הרמ"א מסייג את הדברים:

דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל.

אמנם, אחרי שהקדמנו שרעיון חוק זה הוא לתקנת בני המדינה, לכן מובן שלדעת הרמ"א צריך החוק להיות תקף.

אלא שיש לדון בשאלה אם לחוק זה יש תוקף, משום שהוא מתנגש לכאורה, עם איסור אונאה. שכן לדוגמא: תוכנה הוצגה באינטרנט למכירה ב- 170 ש"ח, כאשר ברור שלא מוכרים בשוק מוצרים מעין אלו אלא לכל הפחות במחיר הגבוה פי שלושה. ברור אם כן שהמוכר רצה להציג את מחיר התוכנה בדולרים, כפי שעשה למוצרי תוכנה אחרים שפרסם, אך טעה וכתב את המחיר בשקלים. כאמור, החוק מחייב את המוכר למכור לקונה במחיר שפרסם, והבעיה היא, שלכאורה שיש כאן דין אונאה - שאדם מוכר חפץ במחיר שנמוך משוויו בחצי ממחירו האמיתי.

אם אכן נקבע שהחוק גורם לעבור על איסור אונאה, הרי חוק זה הוא נגד דין תורה, ועל כך אמר הש"ך (חושן משפט סימן עג סקל"ט):

אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל.

אנו נחלק את הדיון בחוק, לשני מצבים - מקרה שבו הקונה דורש מהמוכר למכור לו את החפץ במחיר הכתוב, והמוכר אינו מעוניין למכור, ומקרה שבו הקונה כבר קנה את החפץ, והוא דורש מהמוכר החזר כספי.

במקרה הראשון, המוכר והקונה יודעים מהו המחיר ה'אמיתי' של החפץ. דרישתו של הקונה היא, שלמרות המחיר ה'אמיתי' המוכר ימכור לו במחיר נמוך יותר. במקרה כזה אין למעשה דין אונאה, שכן אין כאן טעות מצד אחד הצדדים. והרי זה דומה לאמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף כא):

האומר לחבירו: על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה. במה דברים אמורים? בסתם, שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול... אבל במפרש, אין לו אונאה. כיצד, מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני נותן לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מאה על מנת שאין לך עלי אונאה אני מוכר לך, אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במאה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח ממך, אין לו עליו אונאה.

אולם, במקרה השני, שהקונה כבר קנה את החפץ וכעת הוא דורש רק החזר כספי, לכאורה, היות שהמכירה נעשתה במחיר שונה מאוד מהמחיר ה'אמיתי' של החפץ, היה ראוי לומר שהמכירה בטלה, וההלכה אינה מאפשרת לקונה לקבל החזר כספי אם המוכר מעוניין בביטול המכירה. במקרה כזה, יש לכאורה יותר מקום לומר, שהחוק מתנגש עם דיני אונאה.

למרות זאת ברור שאם ניתן לחייב מוכר למכור במחיר מסויים, למרות שהוא כתב אותו בטעות, אזי גם כאן, נניח שהמכירה בטלה, עדיין יחוייב המוכר עכשו למכור ללוקח, אחרי שהוא יודע מה שיעור האונאה, ועכשו ניתן להתנות על מחיר כזה, ואם כן שוב נראה שהחוק יהיה תקף כאן כי אינו נגד דין תורה, ולכן גם נראה שמדינא אין איסור לעשות כן, לקחת חפץ ולקנותו גם באופן שברור שהמחיר הנקוב עליו אינו ערכו השלם.

אמנם, למעשה שני ההסברים האלו אינם מועילים. שכן, הסיבה שאין אונאה במכירה כאשר ידוע לשני הצדדים שהמחיר הנקוב איננו המחיר האמיתי, היא בגלל מחילה, שאינה קיימת כאשר מכריחים את המוכר למכור את החפץ. ולכן שוב החוק יצא נגד דין התורה של אונאה.

ולכן צריך לומר שהכפייה שהמדינה כופה את המוכר למכור במחיר הנקוב, איננה חלק מהמכירה, אלא היא מעין קנס שהמדינה קונסת את המוכר על כך שהטעה בפרסום את הקונה, והקנס אינו קשור כלל למחיר. וכאילו נאמר שהמחיר האמיתי הוא אמנם המחיר שאמור להמכר בו, אך המדינה קונסת את המטעה בפרסום, אף אם עשה זאת בטעות, בכך שיצטרך להחזיר לקונה כסף, כך שלמעשה הקונה ישלם רק את המחיר שהמוכר רשם בפועל. אם נגדיר את החוק כך הרי שהחוק אינו נגד התורה, כיון שהמדינה קבעה קנס שמוטבו הוא הלוקח, ואין זה אומר שהמחיר של החפץ השתנה. (דוגמא דומה ניתן לראות במאמרו של הרב יואב שטרנברג המובא בתחומין כרך כו, בנושא פיצויים על הלנת שכר, שם יש בעייה דומה אך חמורה יותר של ריבית בפיצויי הלנת שכר, ושם כותב הרב שטרנברג שכיון שהתשלומים ניתנים בתורת קנס אין הם נחשבים ריבית, על אחת כמה וכמה בנידוננו, שאף שצריך לשלם, קנסו אותו שלא ישלם במחיר המלא).

יש להוסיף עוד סברא שעיננו הרואות שלעיתים רשתות שיווק גדולות בעת התחרות ביניהם לעיתים מורידות מחירים למחירים אפסיים על כל מיני מוצרים וכל זאת כדי למשוך לקוחות, ולכן לא תמיד ברור כאשר רואים מחיר נמוך, שהמוכר טעה בסימון, אלא ייתכן גם מצב שבו דרכי השיווק גרמו לו לשווק במחיר שכזה, ויש גם מקום לדון אם בשוק המודרני של ימינו יש בזה אונאה.

לסיכום: החוק הישראלי מחייב מוכר למכור מוצר במחיר שפרסם, אף אם מחירו הריאלי גבוה בהרבה, הוכחנו כי לפי הבנתנו את המחוקק, ועל פי אמות המידה הקבועות בחוק, החוק נועד לתקנת בני המדינה, ולכן מצד זה הוא תקף. האם הוא אונאה? ניתן לדחות בכמה דרכים:

א. החוק מחייב את המוכר למכור ולומר יודע אני שזה לא המחיר, ולמרות זאת אני מחוייב למכור, אין זה נכנס לגדרי אונאה, אלא לגדרי מחילה, וזה יוצר שאלה גדולה לגבי מחילת המוכר.

ב. אמנם יש לומר שהחוק קובע זאת כקנס למוכר על שלא עמד בהתחיבויותיו כלפי הקונה, ולכן אין כאן שייכות כלל לדיני אונאה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר