שנת תשע"ב | שבת פרשת ויחי

חמדת משפט: פירוק חברה ותחרות עסקית, חלק א'

‏יד סיון תשע"א

‏16 יוני 2011

 תיק 70052

פסק דין¹

בית דין זה הוסמך לדון בסכסוך כבורר, על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיום 13.6.10, ובהתאם לסעיף בוררות שבהסכם שביניהם.

במסגרת תמצית זו, לא נדון בטענות הצדדים ביחס לגורמי האשמה בכשלון החברה, אלא נעסוק בשתי סוגיות הלכתיות מתוך פסק הדין.

עובדות  מוסכמות

חברת א.ב.ג.ד. עוסקת מזה שנים בהתאמת מכשירים אלקטרוניים ומחשבים לשימוש בשפה העברית.

התובע, ראובן שימש בשנת 2005 יועץ חיצוני של חברת א.ב.ג.ד., ושיפר את התנהלות הכלכלית עת נקלעה למשבר. לאור הצלחה זו, ביקשו התובע והנתבע מס' 3 שהוא בעליה של חברת א.ב.ג.ד., לפתוח חברה בארה"ב, בה יינתנו שירותים דומים לאלו הניתנים בישראל.

התובע והנתבע הקימו את חברת ABCD,  וגייסו משקיע נוסף לצורך זה.

החברה בחו"ל, התנהלת תוך חילוקי דעות כבדים, והצלחה מועטה. במשך שנת 2009 ניהל התובע את החברה באופן אישי, ושהה לצורך זה בחו"ל לתקופות ארוכות. בין הצדדים מחלוקת קשה לגבי גורמי אי ההצלחה. בשלב מסוים, דרשו הנתבע והמשקיע הנוסף מן התובע לחזור לארץ ולמשוך ידו מניהול החברה, תוך שהם מכניסים אדם אחר לניהול החברה, ואף הציעו לו הצעת רכישה של חלקו בחברה תמורת 68,000$.

בפועל, הצעת הרכישה לא מומשה, על רקע אי הסכמה בעניין דרישת הנתבעים כי במסגרת הסכם הרכישה יתחייב התובע שלא להתחרות בחברת א.ב.ג.ד. בארץ.

טענות ותביעות הצדדים

התובע טוען שפעל בצורה מקצועית, אלא שהחברה לא עלתה על דרך המלך לאור חוסר שיתוף פעולה מקצועי של הנתבע, אשר היה אמור לתמוך בחברה מן ההיבט המקצועי.

התובע דורש מימוש הצעת הרכישה של מניותיו, תמורת 68,000$ כפי התחייבו הנתבעים. לטענתו, בסוף הוא לא עמד על הדרישה לאפשר לו להתחרות בא.ב.ג.ד. בארץ.

לטענת הנתבעים, בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד, התובע פעל בחוסר מקצועיות ובחוסר תום לב לאורך כל הדרך. בחברה הושקעו למעלה מ600,000$שהלכו לטמיון עקב התנהלותו החובבנית של התובע.

לגופה של תביעת התובע למימוש הצעת הרכישה, טוענים הנתבעים, שמעולם לא התגבשה ההצעה לכלל הסכם מחייב. שכן, התובע לא הסכים לוותר על אפשרותו להתחרות בחברת א.ב.ג.ד.

על כן, בפועל לא הגיעו הצדדים להסכמה, והצעת הרכישה אינה מחייבת. כמו כן, לא נחתם חוזה על הדבר, ובתכתובות המייל דובר על העברת הכסף לאחר חתימה על חוזה.

זאת ועוד, עת הוצעה ההצעה, לא ידעו המציעים על כשלים רבים בעבודתו של התובע, אשר לטענתם גילו רק אחרי שעזב. על כן, ההצעה בטעות יסודה, ובוודאי שאינה עומדת עוד על סדר היום.

התביעה שכנגד

פיצוי כספי בסך כולל של 304,140$. ולצורך אגרה העמידו את תביעתם על סכום זהה לסכום התביעה העיקרית, בסך 68,000$.

דיון

תוקפה של הצעת הרכישה

עיקר תביעתו של התובע מסתמכת על מו"מ שנערך בין הצדדים בנוגע לרכישת חלקו של התובע בחברה בתמורה ל68000$. מו"מ זה הוצג על כל פרטיו הן בתכתובות מייל שהוצגו בפני בית הדין  (נספח ו לכתב התביעה) והן בתמליל שיחה שהוגש לבית הדין (נספח 12).

מכלל ההתכתבויות והשיחות אותן בחן בית הדין עולה כי היתה אבן נגף במו"מ עליה לא סיכמו הצדדים והיא האם יוכל התובע להתחרות בחברת א.ב.ג.ס. הפועלת בארץ. התובע לא הוכיח בבית הדין שהתחייב שלא להתחרות בחברה בשעה שהנתבעים דרשו זאת במסגרת המו"מ על פרישתו מהחברה האמריקאית. נציין, שהשאלה האם על פי דין היה רשאי התובע להתחרות בחברה אינה רלוונטית לשאלת תוקפה של הצעת הרכישה. שכן, בין אם הוא זכאי להתחרות בחברה ובין אם לא – כל עוד לא היה מצב של הסכמה של שני הצדדים  מכל טעם שהוא, אין בסיס לתביעה.

זאת ועוד, בתכתובת המייל בין הצדדים (מיום 16.06.09) הובהר כי הרכישה מותנית בחתימה על הסכם אשר כאמור לא התרחשה עקב חוסר הסכמה בין הצדדים.

התובע טוען כי מכיוון שכל פרטי העסקה סוכמו הרי שתכתובת המיילים מבטאת גמירות דעת חוזית המחייבת את הצדדים. מאידך טוענים הנתבעים כי מעולם לא נחתם דבר ואין הם חייבים לעמוד כיום מאחרי הצעתם דאז. הכרעת בית הדין היא, שכאשר צפיית הצדדים היא שהחוזה יחול רק לאחר חתימה על חוזה, גם אם יש הסכמה עקרונית – החוזה אינו תקף. וכאמור, בענייננו לא הוכח שהייתה גם הסכמה עקרונית.

תוקפו ההלכתי של חוזה בהצעה וקיבול ללא מעשה קניין

בית הדין נדרש לשאלה האם במצב בו יש להניח שיש הסכמה בעל פה בין שני הצדדים אך לא נחתם חוזה או נעשה מעשה קניין אחר יש תוקף מחייב להסכמה או לא -  מעיקר הדין, ועל רקע החוק במדינת ישראל:

כלל גדול אנו למדים בהלכות משא ומתן (בבא מציעא מח ע"א):

הנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו

כלומר מעיקר הדין, ההלכה בכל הנוגע לעמידה בהסכמים מבחינה בין חובה משפטית לחובה מוסרית. חובה משפטית חלה רק לאחר שנעשה קנין המבטא גמירות דעת של שני הצדדים. אולם הסכמה אשר נעשתה בעל פה ללא קנין אינה מחייבת את הצדדים אלא מן הבחינה המוסרית אך לא מן הבחינה המשפטית. (וכן נפסק ברמב"ם הלכות מכירה פרק א, א שו"ע חו"מ סימן קפט, א).

אכן, על פי ההלכה, יש תוקף הלכתי מחייב לנוהג בהתחייבויות ובקניינים, מדין "סיטומתא" – מנהג הסוחרים (בב"מ עד ע"א), וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן רא , סעיפים א, ב):

נקנה המקח....וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו, (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח) (הגהות מיימוני פ"ז דמכירה), וכן כל כיוצא בזה.

לכאורה אם כן, יש תוקף הלכתי להצעה וקיבול בעל פה כאשר אלו מבטאים גמירות דעת של הצדדים, מדין 'סיטומתא', שכן לכאורה, זהו הוא המנהג כיום – לאור החוק בישראל. כך עולה מדברי הרדב"ז (שו"ת חלק א סימן שפ) הכותב:

והוי יודע דאי איכא מנהג במדינה להשתתף אפילו ע"י דבור הוי שיתוף וכן המנהג בזאת המדינה שאחד עומד לקנות סחורה ובא חבירו ואומר בינינו וחולק עמו וכך אנו דנין בכל פעם כי המנהג ענין גדול בדיני ממונות

אולם הרא"ש (בשו"ת כלל יב סימן ג) חולק על הרדב"ז וסובר כי:

סטומתא הינו דוקא שנעשה מעשה, כדפרש"י ז"ל, שרושמים על החבית. ואותו מעשה שעושין, הוי במקום סודר, אבל דיבור בעלמא, לא; אפי' אי נהוג, מנהג גרוע הוא, ולא אזלינן בתריה.  

דהיינו, נחלקו הראשונים האם ניתן להרחיב את העקרון של סיטומתא, אף למצב בו המנהג הוא להתחייב או להקנות בעל פה, ללא כל מעשה. שיטת הרא"ש היא שאין להחיל את דין סיטומתא בעל פה: "ואפי אי נהוג, מנהג רע הוא" ולא הולכים אחריו. כוונת דבריו כפי הנראה היא, שהדרישה ההלכתית למעשה קניין, נועדה ליצור בהירות ולמנוע סכסוכים מיותרים בשל אי הבנה. על כן, את מעשי הקניין ההלכתי הקלאסי ניתן להמיר בדרכי קניין המשתנות מדור לדור, אך לוותר על הדרישה למעשה ברור, המובחן מן הדיבור שלעולם הוא ניתן לפרשנות כזו ואחרת – לא ניתן שכן זהו מנהג רע, הנוגד מהותית את דרישת הקניין.

אולם בנידון דידן, שניהם יסכימו כי לא זו בלבד שלא היה כאן לפי הבנת בית הדין לא קנין, ולא גמירות דעת חוזית אף הסכמה שבעל פה הנעשית באמצעות הצעה וקיבול לא היתה כאן שכן כפי שהוצג לבית הדין נותרה נקודה חשובה במחלוקת והיא שאלת אי התחרות בחברת פי.סי. גראף. אי התחרות עמדה על הפרק במו"מ שבין הצדדים אך לא סוכמה מפורשות במיילים שהועברו בין הצדדים. לאור חוסר הבהירות, לשני הצדדים היה ברור כי רק החתימה היא שתקבע האם יוכל התובע להתחרות בחברה או לאו, ובסופו של דבר החוזה לא נחתם.

לסיכום, בית הדין את מקבל את עמדת הנתבעים כי ההצעה שעמדה על הפרק, לרכישת המניות אינה מחייבת אותם עוד, מאחר ולא התגבשה לכלל חוזה מחייב.

תביעת התובע לתשלום בסך 68,000$ נדחית.

בשבוע הבא, נדון בשאלת זכותו של התובע להתחרות בחברת א.ב.ג.ד.

_____________________________________________________________

[1] קטעים מתוך פסק דין שניתן בהרכב הרב יוסף כרמל, אב"ד ; הרב אורי סדן ; הרב סיני לוי

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר