שנת תשע"ב | שבת פרשת צו

פרשת השבוע: מקדשי הזמן

חודש ניסן נקבע, לכאורה, באופן שרירותי כחודש הראשון, שהרי בשנה המבוססת על 12 חודשי לבנה (כלומר משך הזמן שבין מולד אחד למשנהו כפול שנים עשר) אין משמעות לשאלה מי הוא החודש הראשון ומי הוא האחרון (אחרי שנים עשר מולדות לא מתחדש דבר). לכן, אנו צריכים לשאול את עצמנו: מה פשר קביעת חודש ניסן כראשון לחודשי השנה?

עם ישראל, כחלק מהכנותיו לקראת היציאה ממצרים קיבל סמכות וכח מיוחד לקדש חדשים וממילא לקדש זמנים (באמצעות יושבי ארץ ישראל וחכמי הסנהדרין הממונים על כך).

ננסה להבין השבוע מה פשר המושג: לקדש את הזמן?

כל חדש ניסן סובב סביב ענין גאולת מצרים, לכן הציווי על קידוש ראש חודש ניסן, צמוד בתורה לציווי על לקיחת קרבן הפסח והכנתו (שבת הגדול) וממילא, הם קשורים גם לשחיטת קרבן הפסח בי"ד בניסן ואכילתו בלילה הראשון של חג הפסח.

אומנם, החובה לספר ביציאת מצרים, חלה רק בליל הסדר, אבל ברור לחז"ל שהיה מקום לחייב זאת מראש חודש, או לפחות מיום ההקרבה של הקרבן, אע"פ שלמסקנה, החובה לעשות זאת היא רק בליל אכילת הפסח.

כבר הוכחנו בעבר כי קרבן הפסח הוא מעין קרבן גירות (במאמר כנגד ארבעה בנים). הליך הגירות כולל קבלת מצוות, מילה (לגברים) וטבילה ואחריהם, אם אפשר, הקרבת קרבן (בזמן שבית המקדש קיים).

כשם שהגר נימול  ומביא קרבן כחלק מהליך קבלתו לעם ישראל ובכך הוא מוכיח כי הוא מעוניין לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כך כל יהודי גם מבטן ומלידה, מביא קרבן פסח כחלק מחידוש הברית עם הקב"ה, אע"פ שכבר נימול לשמונה.

בכך מכריז כל יהודי כי משמעותה של יציאת מצרים היא קבלת עול מלכות שמים וחיפוש תשובה בכל רגע ורגע לשאלה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ"? 

(דברים י' יב).

השאיפה ללכת בדרכיו של הקב"ה, היא היוצרת את הקשר עם מה שהוא קדוש מכל קדוש ומאפשרת לנו לקדש זמנים בבחינת "זכר ליציאת מצרים". לא רק במשמעות של עבר אלא גם במשמעות של הווה. הקביעה כי ניסן, החודש בו הוציאנו הקב"ה ממצרים, הוא החודש הראשון, משמעותה כי מאז כל יהודי בכל שנה ושנה עם תחילתה יקדיש את זמנו ועתותיו לעבודת ד'. מכיוון שעתותיו וזמנו מוקדשים לקשר עם בוראו, על ידי הליכה בדרכיו לכן יש לו היכולת לקדש את הזמנים.

בימנו התחדשה משמעות נוספת למושג לקדש את הזמן.

חידושי המדע והטכנולוגיה הביאו לכך שהזמן שנדרש להבטיח את הקיום הבסיסי הצטמצם ובידי רוב האנשים נותר זמן פנוי לרוב. לכאורה, כל אדם יכול להקדיש זמן רב לעיסוק ברוחניות. מאידך גיסא, ההתפתחות האדירה של עולם התקשורת וזמינותו, העמידה בפני דורנו אתגר עצום. התחרות על תשומת הלב, בעיקר של בני הנוער הפכה קשה ביותר.

לכן, הבה נתפלל לקראת חג החירות כי נצא מהשעבוד לצרכי החומר,

נבער את החמץ, השאור, נקדיש את חיינו לשיפורים רוחניים

וננצל את זמננו לעיסוק נרחב ומעמיק יותר בתורתנו.

נזכה לקדש את חיינו ואת הזמנים וניתן משמעות ליציאת מצרים גם בחיינו אנו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר