שנת תשע"ב | שבת פרשת חקת

ארץ אגדה: הלוּז הפלאי

יצחק קרא ליעקב וברך וציוה אותו: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה...". התורה מספרת על מה שארע ליעקב בדרך (בראשית כח):

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ... וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם... וְהִנֵּה ד’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ... וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם... וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

התורה משתמשת במילת הניגוד "אוּלָם" - כדי להדגיש שהשם הראשון של המקום הוא לוּז. חז"ל דרשו את משמעות הדבר (בראשית רבה, וילנא, ויצא סט, ח):

"היא לוּז שצובעין בה את התכלת, היא לוּז שעלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוּז שלא שלט בה מלאך המות מעולם, הזקנים שבה מה עושין להם כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים. אמר ר' אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוּז כל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוּז."

מהמדרש משמע שאף אחד לא הצליח להכחיד את לוּז. מדוע לא ידוע לנו על עיר כזו במציאות? לבד מכך תמוה, מדוע לא כל האנשים באו לגור בעיר הפלאית - שלא שלט בה מלאך המות?

עצם ה"לוּז"

לוּז בהקשר של חיים ותחייה מופיע במדרש נוסף, בבראשית רבה
                                                                         (וילנא, בראשית, כח, ג):

"אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא, אמר לו: מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבא? אמר לו: מלוּז של שדרה. אמר לו מנין אתה יודע אמר לו: הביאהו לידי ואני מודיע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום".

המחקר של ימינו, לא מצא עצם בעלת עמידות כה גבוהה (כמבואר בהערת השוליים¹). מה אם כן כוונת המדרש?

"מדרש הנעלם" על עצם הלוּז

"העצם הפלאית" מוזכרת גם בזוהר (מדרש הנעלם, א, תולדות, דף קלז א), שמביא מחלוקת האם יש לדרוש את התואר של רבקה - "בַּת בְּתוּאֵל" - לשבח או לגנאי; וזו לשונו בתרגום חופשי:

"בַּת בְּתוּאֵל - בת 'בתו של אל'. רב הונא אמר: לא כך הוא. ואני הייתי בכרכי הים ושמעתי שהיו קוראים לאותו העצם של השדרה, שנשאר מכל הגוף בקבר ואינו נרקב, בשם: 'בתואל הרמאי'... ושנינו: אמר רבי שמעון - למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות? משום שהוא רמאי ואינו סובל טעם המזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשום זה הוא חזק יותר מכל העצמות, והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו..."

רבי שמעון מגלה יחס כפול כלפי עצם הלוּז. מצד אחד, היא לא סובלת מזונות של "בני אדם" ויש לכנותה בשם גנאי 'בתואל הרמאי'. אך יחד עם זאת, אין להכחיש שהיא חזקה וממנה יבנה הגוף לעתיד לבוא. משמעות הדברים מתבארת בעיון בפרשיה שמתייחסת ל"מזונות בני אדם", וכדלקמן.

המחלוקת ביחס ל"מזונות בני אדם"

בספר מדבר (יא) מסופר, שכישראל החלו בדרכם מהר סיני לארץ ישראל; הם מאסו באכילת ה"מן" שהיה יורד מהשמים, והתאוו לאכול בשר ומאכלים נוספים שהיו רגילים להם במצרים. משה לא הזדהה עם דרישתם; והוא "לא זכר" משום מה, שהקב"ה כבר הוריד להם בעבר שְׂלָו².

הקב"ה לא ויתר למשה והורה לו לאסוף שבעים זקנים, שיעזרו לו ויתנבאו עמו ויביאו את הבשר. שני אנשים, אֶלְדָד וּמֵידָד, התנבאו בנפרד מהאחרים. יהושע הציע למשה לכלוא אותם – אולם משה סרב.

הזוהר מרמז, שהמחלוקת שבין "אלדד ומידד" לבין "שבעים הזקנים" קשורה לשאלה: האם ישראל שנחשבים ל"אדם"³ האידיאלי - צריכים לאכול באופן שונה מהגויים. הצד הרוחני ("אלדד ומידד") רוצה להסתפק במן שהיה יורד מהשמים, ולשיטתם זהו מזון שמומלץ ל"בני אדם". מאידך, הצד הגשמי ("שבעים הזקנים") רוצה אוכל אחר! וכהגדרת הזוהר: "אינו סובל טעם המזונות של 'בני אדם'...". לשיטת שבעים הזקנים, המן לא נועד מלכתחילה ל"בני אדם" אלא ל"מלאכים". לשיטתם, הם צריכים לאכול אוכל גשמי רגיל ש"שבעים הגויים" אוכלים – כמו בשר.

מלחמת "גוג ומגוג" – וקישורה למזונות בני אדם

תרגום יונתן כתב שם, שאֶלְדָד וּמֵידָד נבאו על מלחמת גוג ומגוג שמתוארת ביחזקאל (לח-לט); והוא מרמז שהמחלוקת על "מזונות בני אדם" משתלשלת למחלוקת כיצד להתייחס לגאולה העתידה.

אלדד ומידד נבאו, שגאולת ישראל תהיה בשני שלבים שמתוארים גם ביחזקאל. בשלב הראשון, ישראל יחושו "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויתעסקו בעניינים גשמיים: "יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם... עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן" (יחזקאל לח, יב). בשלב השני, גוג והגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. חז"ל מרמזים⁴, שאין מדובר בהשתלטות ממשית; אלא שגוג

והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים; היא אינה עוסקת ברוחניות באופן מיוחד - והגויים תובעים "בעלות" על האומה הזו ועל נכסיה. משמעות הנבואה היא, שתחיה לאומית גשמית "כְּכָל הַגּוֹיִם" – אינה תחיה; ומדובר בסוג של "מוות".

יהושע נלחם בעמלק בחרב גשמית - והוא נועד לכבוש את הארץ בחרב גשמית. כאשר הקב"ה הכריע כשיטת "שבעים הזקנים" – הוא הכריע לטובת כיבוש גשמי. יהושע היה סבור שאלדד ומידד שרואים את הכבוש הגשמי בתור כבוש של "גויים" - רואים ב"אספקלריא שאינה מאירה" ומנבאים נגד רצון ד’, ולכן הוא הציע לכלוא אותם. אולם משה התנגד. משה עצמו נכנע לרצון הקב"ה, והצטרף לשבעים הזקנים; אך יחד עם זאת הוא שיבח את אלדד ומידד והרשה להם להמשיך ולנבא.

תחיית המתים של "עם ישראל"

התרגום מתאר שם את המשך נבואת אלדד ומידד – "ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם". התרגום מרמז, שאחר כך, ד’ יאיר את עיני "נציגי הצד הרוחני"; והם יסכימו שד’ ברא את עולמו כדי שגם ישראל ישתמשו בתאוות הגשמיות - ויעלו את ניצוצות התורה שגנוזה בם. מי שהשתמש בכלים האלו כדי להביא את גאולת ישראל – יחזור ויוגדר כאדם "חי"; וכולם יסכימו שמגיע לו שכר טוב על מעשיו החומריים והצבאיים.

הזוהר אומר על עצם הלוּז: "והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו". לפי מה שהתבאר, דברי הזוהר מכוונים בעיקר ל"תחיית הגוף" שיחזקאל ראה בחזון "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת". "גוף" שמסמל את התחייה של עם ישראל בארצו. בשלב הראשון תהיה התעוררות והצלחה של הצד הגשמי (עצם הלוּז), שנהנה מדברים גשמיים שגם הגויים נהנים מהם. ההתעוררות הזו תוגדר מתחילה על ידי ה"צד הרוחני" - כגוף מת (יחזקאל לז): "וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". אך אין להכחיש,"שהצד הגופני" הזה - יהיה השורש שעליו יתפתח "הצד הרוחני", שיהיה כמו "נשמה" ל"צד הגופני". בשלב הסופי יחליטו לחזור ולהגדיר את כולם - גם את "הצד הגופני" - בתור אנשים חיים; "וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".

העיון המעמיק בנבואת אלדד ומידד מגלה, ש"אנשי הצד הגשמי" לא "מתו" ממש. אלא היה שלב שאחיהם הגדירו אותם כ"מתים"; ולאחר מכן, אחיהם חזרו בהם.

"בית אל" - והגאולה העתידה

השלבים של "תחיית הגוף הלאומי" של ישראל – רמוזים בתורה בעת יציאת יעקב לגלותו הראשונה.

יעקב היה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", שלמד תורה ב"אהלי שם ועבר" שב"הר המוריה".

יצחק קרא לו ושלחו לשאת אשה: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה...". יצחק הדגיש בפניו את "בית בתואל", מקום שייצג דרך חיים ניגודית לדרך של "הר המוריה". יעקב חשש מהחיבור לדרך חיים שמחשיבה את הגשמיות; והדבר הטריד אותו.

יעקב יצא לדרכו - "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם". השימוש בלשון "בַּמָּקוֹם" מרמז שהכוונה למקום שקשור באופן כלשהו ל"מָּקוֹם" הידוע מלפני כן שהוא "הר המוריה"; "מקום" שבו מלאכים מסייעים למי שרוצה ללמוד תורה (כמבואר בהערת השוליים⁵). יעקב שכב שם, ומחשבותיו היו שקועות ב"מקום" שאותו הוא עזב⁶.

ד’ התגלה אליו בחלום, והודיע לו שמלאכים רוחניים ממשיכים ללוות אותו ולסייע לו באופן נסתר. "הר המוריה" ילווה אותו מלמעלה מבחינה רוחנית - גם כשהוא יתרחק ממנו מבחינה גשמית. ההצלחה שלו בעיסוקים הגשמיים ב"בית בתואל" – תמשיך לבוא אליו בזכות עמלו בתורה.

יעקב קרא למקום "בית אל" כדי לרמז, שהמציאות שהוא יפגוש בבית "בתואל" - היא "רמאית". מבחינה חיצונית יהיה נראה שההשתדלות הגשמית בדרך של "בתואל" היא שהביאה להצלחתו - אך זו רמאות. ההשתדלות הגשמית בדרכי הגויים היא "מתה" בפני עצמה; מה שיביא להצלחתו הגשמית יהיה ההשתדלות הרוחנית שלו בדרך של "הר המוריה" - ולמעשה מדובר ב"בית אל".

קריאה זו צפנה בקרבה את היסודות ל"מלחמת גוג ומגוג". מלחמה זו היא רוחנית במהותה; כמבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל
                                                           (גליון 'החברותא' מס' 173):

"הבריאה נראית בעיני בני האדם (המוגבלים) כמבנה המורכב - מכסה את המציאות האמיתית (שהיא) 'תוהו ובוהו'... הכרת ה'תוהו ובוהו' הכרחית לתיקון הבריאה; ובה גם ענין 'מלחמת גוג ומגוג', רמז וסמל⁷ להתנתקות מההשפעה של הטבע החומרי, אשר הכרחית להיות לפני ביאת גואל צדק...".

הדגשת התורה בהזכרת השם הישן - לוּז

קריאת שם המקום "בית אל" נתנה פתח להבין; שרק בני יעקב שימשיכו בדרכו של אביהם, וישימו את עיקר מאווים בתורה – יזכו שיתייחסו גם למעשיהם הגשמים בתור מעשים שיש בם "חיים". מאידך, בני יעקב שישימו את עיקר מאווים ביישובו של עולם - נחשבים ל"מתים". התורה באה והכהתה את המשמעות השלילית הזו, ואמרה: "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה".

משפט זה מקביל לכפיה שהקב"ה כפה על משה להצטרף ל"שבעים הזקנים" שרצו להשתמש בתאוות "שבעים הגויים". התורה השתמשה במילת הניגוד "אוּלָם" - ורמזה שלא כל בני יעקב יזכו להמשיך בדרכו של אביהם. יהיו ליעקב בנים שיתחברו לתאוות הגשמיות ויעסקו ביישובו של עולם – והם ייחשבו ל"חיים" אפילו בלא שיעסקו בתורה. זהו הגרעין היסודי והבסיסי של עם ישראל; ועליו צומחת הקומה הרוחנית של עוסקי התורה. הקב"ה אינו חפץ, שאנשי הצד הרוחני יגדירו את אנשי הצד הגשמי בתור "מתים".

אגדת חז"ל באה ומרחיבה את כוונת התורה בכמה אופנים. האגדה רמזה שמי שעסק ביישובו של עולם כל ימיו - נחשב ל"חי". מקצת מאחיו התורניים הגדירו אותו כ"מת" אך הדבר אינו נכון; ומלאך המוות לא שלט בו מעולם - למרות שהוא לא עסק בתורה. ר' אבא בר כהנא אמר - "שכל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוּז". זהו רמז, שאין זה נכון להביט בעין שלילית על העיסוק ביישובו של עולם. מדובר בריבוי עצום ומהיר של מצוות ומעשים טובים – שמזכיר את הפריחה המהירה של עץ השקד (לוּז). זו גם המשמעות של צביעת התכלת שנעשית בלוּז (כמבואר בהערת השולים⁸).

לוּז מסמלת את הגרעין היסודי של האומה הישראלית. צרות וגזרות-שמד פוגעות בצלילות הדעת הנדרשת לעוסקי התורה; והן יכולות לפגוע קשות בקומה הרוחנית של עם ישראל. אולם גזרות-השמד לא תצלחנה לחסל את הגרעין הבסיסי של עם ישראל - שמבוסס על אנשים שעוסקים ביישובו של עולם. האגדה על אדריינוס שלא הצליח לכלות את "עצם הלוּז", מצטרפת לאגדה על סנחריב ונבוכדנצר שלא הצליחו להחריב את "העיר לוּז". הרעיון הזה שאי אפשר לחסל את עם ישראל מופיע בצורה דומה גם ברמב"ם (אסורי ביאה יד, ה): "כל האומות כלין והן (ישראל) עומדין". הפטיש והסדן הן האומות שקמות על ישראל לכלותן; הן "התרסקו" – ועם ישראל חי וקיים.

לוּז - ו"בתואל הרמאי"

דברי הזהר שהלוּז נקרא "בתואל הרמאי" - מקבילים להתנגדות של משה לכליאת אלדד ומידד.

כזכור, משמעות נבואת אלדד ומידד היתה שגאולה ב"השתדלות גשמית" כמו "שבעים הגויים" - שקולה ל"מוות". מנבואתם השתמעה ביקורת כלפי הכיבוש הגשמי שיהושע עתיד לכבוש את הארץ; ולכן יהושע הציע למשה לכלוא אותם. משה נכנע לרצון הבורא והצטרף ל"שבעים הזקנים" שרצו בבשר ובתאוות הגשמיות. אך יחד עם זאת הוא התנגד לדרישת יהושע, ושיבח את המגמה של אלדד ומידד: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים...". משה עודד את המגמה שממשיכה להתייחס באופן שלילי – לדרך חיים של "השתדלות גשמית" כמו הגויים.

היחס הכפול בא לידי ביטוי גם בזוהר - שמכנה את הלוּז בכינוי הגנאי "בתואל הרמאי". הזוהר מרמז, שדרך חיים של "השתדלות גשמית" היא דרך החיים של בתואל. ההתייחסות הסלחנית אל דרך חיים כזו היא "רמאות"; שהרי יעקב אבינו לא רצה לחיות חיים כאלו – כמו בתואל ה"גוי". אך יחד עם זאת, הזהר מודה שמהלוּז הזה תהיה תחיית הגוף הלאומי של עם ישראל.

מגמה זו משתמעת גם בפרשיית כבוש לוּז שבספר שופטים, ובעזהשי"ת נאריך בדבר במאמר הבא.

___________________________________________________________________________

  1 "תשובת פרופסור שטיינברג: "עצם הלוּז מוזכר במספר מדרשים ונהוג לזהות אותה עם עצם העוקץ קוקסיס (Coccyx). אבל האיזכורים לא מתאימים לזיהוי הזה, ולכן מבחינה מדעית לא ידועה הכוונה המדוייקת". עורך התשובה הוסיף שכדאי לציין גם לדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שנאמרו אמנם בנושא אחר (הובאו ב'לב אברהם', חלק ב', עמ' י"ז בהערת הגרשז"א לפרק ג' סעיף ב'), - כי ישנם מקומות בהם דברי חז"ל "אינם כל כך כפשוטם". (אתר מכון שלזינגר, http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA56/R0561125.asp)

2 הכפילות והבעייתיות שבפרשיות הַשְּׂלָו נידונה לעיל במאמר "ברור ההורות על אלדד ומידד".

3 "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם, אֲנִי אֱ-לֹהֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ד’:" (יחזקאל לד, לא)

4 כפי שהתבאר במאמר הקודם "האם יהושע מת פעמיים".

5 "הר המוריה" - מזוהה בעקידת יצחק בתור "המקום" (בראשית כב, ב-ג): "...קַח נָא אֶת בִּנְךָ... וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים... וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם". אברהם חזר לבדו עם נעריו לביתו; אך יצחק נשאר שם ב"מָּקוֹם" - ללמוד תורה; ותרגום יונתן כותב שם בתרגום חופשי: "ויקחו מלאכי מרום את יצחק והובילוהו לבית מדרשו של שם הגדול".

6 תרגום יונתן מתרגם את "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" שאצל יעקב - בתור "וְצַלִי בַּאֲתַר בֵּי מוּקְדָשָׁא וּבַת תַּמָן". הדבר לא יתכן כפשוטו מפני שבהמשך מתברר שיעקב היה בסמוך ללוז. כוונת התרגום למה שידוע בחז"ל ומבואר גם בספר דגל מחנה אפרים בפרשת מסעי (ד"ה "עוד"):"במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אף שבעצם אינו עומד במקום מחשבתו".

7 בהבנה זו מתורצת גם קושיית ה"פרי צדיק" (פרשת שמיני - אות ט), שכתב במסקנתו דברים דומים.

8 "וה'תכלית' נקרא 'תכלת', כי התכלת מערב שחור עם לבן... שה'תכלית' שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה". (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן יח, ז).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר