|
 שנת תשע"ג | שבת פרשת וילךשו"ת במראה הבזק: "טירחא דציבורא" בזמן אמירת "מי שברך" לחוליםירושלים, ישראל Jerusalem, Israel אלול תשס"ה שאלה בזמן האחרון נהגו בכמה בתי כנסת בדרך הבאה: בזמן אמירת "מי שברך" לחולים בשבת, כאשר מגיעים לשלב של הזכרות שמות חולים, שותקים במשך כמה שניות וכל אחד שיש לו חולה מתבקש לאמרו בפה במקום מושבו, ואז ממשיכים "בעבור שהציבור…" האם מה שהגבאי אומר בתחילה ובסוף מתקשר עם מה שהיחידים אומרים את השם בעצמם? האם בכלל חידוש כזה ראוי, על אף הבנת הצורך בעניין "טירחא דציבורא"? תשובה עצם אמירת תפילה עבור חולה בשבת איננה דבר פשוט, ובמקורה לא הותרה אלא לחולה שיש בו סכנה1. לשאר חולים יש לחוש משום גרימת צער בשבת2, וגם משום טירחא דציבורא, כאשר הדבר גורם להארכת זמן התפילה בבית הכנסת3. נהגו בכל קהילות ישראל לומר "מי שברך לחולים"4, וניתנו לכך כמה טעמים בדברי הפוסקים. יש שכתבו שכיוון שמוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל" הרי זה כצרכי רבים, המותרים בשבת5, ויש שכתבו שאין זו תחינה אלא ברכה לחולה, ואף אם זו תפילה – לא הותרה אלא בשל הנוסח הקבוע שבו היא נאמרת, שאין חשש שיעורר צער ובכי6. נראה שהמעבר להזכרת שמות החולים על-ידי המתפללים עלול לפגוע באופיו של ה"מי שברך" ולהפכו לתפילה אישית לרפואת החולה, ומשום כך יש עדיפות מסוימת בהשארת המנהג הקיים, דהיינו – שהש"ץ יאמר לבדו את ה"מי שברך", כולל שמות החולים7. נוסיף, שכיוון שהשיקול של "טירחא דציבורא" הנו שיקול נכון כשלעצמו, מן הראוי שבכל בית כנסת יכינו דף עם שמות החולים מבעוד יום, ובכך ייחסך זמן רב8. בנוגע לשאלה אם אמירת החזן ואמירת הציבור יכולים להצטרף יחד, נראה שיש מקום לומר שאכן ניתן לצרף9. אך כאמור, ראוי לנהוג כמנהג המקורי, ומכל מקום מן הראוי לציין שישנם מקומות שבהם נוהגים כפי ההצעה שהוצעה בימים שבהם הברכה עלולה להתארך מאוד, כגון בימים נוראים. ___________________________________________________________________ 1 במשנה (תענית פ"ג מ"ז, דף יט ע"א) נחלקו התנאים אם מותר להתפלל בשבת על "עיר שהקיפוה גוים או נהר ועל ספינה המטורפת בים", ולהלכה נחלקו בכך רמב"ם (המתיר) וטור (האוסר). "בית יוסף" (טור או"ח בסוף סי' רפח) הביא את דברי ר"ן שכתב להתיר, והוסיף ש"אפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרים על החולים מצלאין (נוסח התפילה) בשבת, ומ"מ דוקא בדבר שיש בו סכנת חיים וכדו'". וכן הובא להלכה ברמ"א (שם בסוף סי' רפח): "וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום". 2 בגמרא (שבת יב ע"ב) נאמר: "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת", ופירש רש"י: "מפני שמצטער", ובשו"ע (או"ח סי' רפז) פסק מרן המחבר שהמבקר את החולה לא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, ופירש "משנה ברורה" (שם ס"ק ב): "דמצטער ומעורר הבכי, דאסור בשבת". 3 שיקול זה הועלה בשו"ת "שאילת יעבץ" (סי' סד), שכתב שראוי לבטל את המנהג שמאריכין באמירת "מי שברך" לחולים, "משום שנצטוינו לענג את השבת, ושלא נאריך בבקשתינו כמו בחול, האי הוא טרחא דציבורא… לכן אותו מנהג שנהגו לברך טעות הוא בידי חזנים…", אלא שכתב בדבריו: "שאין כוחנו יפה למחות מאחר שנהגו משנים קדמוניות". יעוין שם. 4 בגמרא (שבת יב ע"א) נאמר: "ת"ר, הנכנס לבקר את החולה אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', ור"מ אומר 'יכולה היא שתרחם', ר' יהודה אומר 'המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל', ר' יוסי אומר 'המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל', שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'". ומרן המחבר (שו"ע או"ח סי' רפז) פסק כתנא קמא, שאין לברך את החולה כדרך שאומר בחול. לאור זאת תמה "מגן אברהם" (סי' רפח ס"ק יד) על המנהג הנהוג כיום להתפלל ולבקש רפואה על החולה, וכתב שאולי סומכים על דעת רמב"ן (בס' תו"א) שפסק כר' יוסי, הסובר בגמרא (שבת שם) שמותר לומר לחולה: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל". והוסיף "מגן אברהם" שיש לומר גם "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", וכן פסק "משנה ברורה" (שם ס"ק כח). ויש להעיר שבשו"ע הרב (סי' רפז) כתב שאין לומר ב"מי שברך" "ירפאהו ויחלימהו", דהיינו לא להזכיר לשון של בקשה ותפילה לרפואה, אך אין מנהגנו כך. 5 כך ביאר "כלבו" (סי' קיב) את דעת ר' יוסי בגמרא (שבת שם), שלפי שכולל את החולה "בתוך חולי ישראל" הנה הוא כצרכי רבים, המותרים בשבת. על-פי דבריו כתב בשו"ת "באר משה" (ח"ד סי' קג) לבאר את מנהגנו לומר בבתי הכנסת "מי שברך" לחולים, שהוא צרכי רבים. 6 כן כתב "בית יוסף" בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' יב): "וכן פשט המנהג (לברך גם חולה שאב"ס… ולא ראינו מי שפקפק בדבר מעולם, ונ"ל שהטעם מפני שלא מנעו חכמים להתפלל על החולה אלא כשהוא בענין שמאותה התפילה ימשך צער לחולה או למבקר… אבל כשאומרים 'מי שברך' אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפילה ממש אלא לומר שירצה השם פעליו וצדקותיו… תזכרנה לפני ה', ובזכות זה ירפאהו רפואה שלימה, ואין דברים אלו מעוררים צער ובכי אלא מחזקים לב החולה ולב אוהביו ומיודעיו להבטיחם שינצל מחוליו בשכר המצוה הזו, ועוד דאפי' אם ה'מי שברך' הוא דרך תפילה אין בכך כלום, כיון שהוא נוסח קבוע וכו'". 7 לדעת הגרנ"א רבינוביץ יש להעדיף את המנהג החדש, בגלל עדיפות השיקול של טירחא דציבורא, ראה להלן בהמשך התשובה. 8 ביחס לגזרת קריאה בשטרי הדיוטות עיין בשו"ע (או"ח סי' שז סע' יב-יג) וב"משנה ברורה" (שם), ועיין ב"שער הציון" (שם אות נד), שלפי "שערי אפרים" יש לצדד להקל בזה. ובישיבת "ברכת משה", על-פי הוראת הגרנ"א רבינוביץ הגבאי אומר: "…ירפא את החולים המוזכרים ברשימה" ואין מזכירים את שמות החולים במפורש. 9 האחרונים דנו בדין שומע כעונה, אם ניתן לקיימו בחצי ברכה, דהיינו שהשומע ישמע חלק מהברכה ויאמר בעצמו את החלק השני. ר' עקיבא אייגר בתשובותיו (שו"ת או"ח מהדו"ק סי' ז) ובחידושיו (ברכות דף כ) כתב שהדבר אפשרי, וסביב דבריו דנו האחרונים, ראה ב"חזון איש" (או"ח סי' כט), "הר צבי" (ברכות דף כ במהדורה החדשה), "קהילות יעקב" (ברכות סי' ט). ובנדון דידן מסתבר לומר שיודו כולם שהדבר אפשרי, כיוון שאין הציבור יוצא מדין "שומע כעונה", אלא הוא רק עונה לתפילת החזן. אלא שהבדל זה מהווה גם סיבה לחומרה, שכן מסתבר שתפילת החזן נחשבת לתפילת הציבור מבחינת מעלתה, מכוח שמיעת הציבור ועניית אמן על-ידו (כמו חלקים נוספים שהחזן אומר במעמד הציבור), ואם כן ייתכן שאמירת השמות על-ידי כל יחיד ויחיד גורעת.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
וילך תשע"ג
וילך תשע"ג
