שנת תשע"ג | שבת פרשת בלק

חמדת הדף היומי: נאמנות אדם על יהדותו

האם אדם שבא ואומר שהוא יהודי נאמן על יהדותו או לא? שאלה זו נדונה בראשונים, וכמובן אקטואלית מאוד בימינו. אחד מהמקורות החשובים לשאלה זו מצוי בדפי הדף היומי של שבוע זה.

בגמרא (פסחים ג ע"ב) מובא סיפור על גוי שבא לאכול את קרבן הפסח בירושלים. נודע הדבר לרבי יהודה בן בתירא והוא מנע זאת על ידי שגרם שיזהו אותו כגוי. מכאן לכאורה ראייה שאדם שבא ואומר שהוא יהודי, ניתן לסמוך על דבריו, ולתת לו מקרבן הפסח, אף שאסור להאכיל מקרבן הפסח לגוי.

תוספות (ד"ה ואנא) אומר שאין ראייה מהגמרא שבכל מקום שאדם מגיע וטוען שהוא יהודי הוא נאמן, כי רוב האנשים שמגיעים לירושלים לעלות לרגל, הם יהודים. ורק במקרה זה הוא נאמן שהרי סומכים על הרוב.

אמנם תוספות מוכיח ממקומות אחרים שאדם שאומר שהוא יהודי נאמן. הוא מסייג זאת, שבמקרה ואותו אדם הוחזק כגוי הוא לא נאמן לומר שהוא יהודי.

צריך להבין מהו הטעם שאדם יהיה נאמן לטעון שהוא יהודי, ומכח זה נאמן גם להעיד שהוא עצמו התגייר, והרי כל עדות אחרת מצריכה שני עדים, או לפחות עד אחד שאינו נוגע?

א.       תוס' ביבמות (מז ע"א ד"ה במוחזק) מבאר שהנאמנות היא מדין רוב, שהרי רוב האנשים שבאים לפנינו בתורת יהדות הם אכן יהודים. (ובפד"ר ט עמוד 370 והלאה מביא ראשונים אחרים שמהם עולה שאין זה רוב אלא חזקה, ומבאר שיש נפק"מ בין השיטות).

 ב. הריטב"א (יבמות מז ע"א) מבאר שהשאלה הנדונה היא, כלומר, אדם שאומר שהוא יהודי מעיד על משהו שהגיוני שבמהלך הזמן יתברר אם הוא נכון או לא. זאת בניגוד לעדות על הלוואה שהיא פעולה חד פעמית, שאינה עתידה להתברר אלא מעדות אחרת. לכן במקרה של 'מילתא דעבידא לאגלו' אנו מניחים שאנשים לא משקרים, אלא אומרים את האמת.

 בשו"ת "במראה הבזק" (א, פב) מובא בשם האחרונים (היכל יצחק א, יז ואגרות משה אהע"ז א, ח) ששני טעמים אלו אינם מועילים במקום שהאיש שבא לפנינו הוחזק כגוי, גם אם האדם אומר שסבתו יהודיה, כי זה לא עתיד להתברר באופן טבעי. וגם לטעם הראשון התוס' אומר במפורש שאין מקום לסמוך על אדם שהוחזק כגוי, וזאת מכיון שנאמנותו היא מצד מיגו שיכול לומר שהוא יהודי, אבל אם הוחזק כגוי אינו נאמן על כך.

אמנם הרמב"ם (איסורי ביאה יג, י) פסק שאדם שהגיע מחו"ל ואומר שהתגייר אינו נאמן לענייני נישואין, כי 'מעלה עשו ביוחסין', כלומר, לגבי נישואין שהם קשורים לקדושת עם ישראל החמירו לא להאמין לאנשים שאומרים שהם יהודים, לכן לפי שיטתו לא יהיה נאמן כלל כשאומר שהוא גר, וגם באופן שלא הוחזק כגוי. אלא שבשו"ת הרמב"ם (בלאו ד, תעג) כתב שמי שבא ואומר יהודי אני נאמן, גם בחו"ל, וגם אם הגיע ממקום שרובו גויים.

הרב  אברהם שפירא זצ"ל (תחומין טו עמוד 267) מתרץ באופן פשוט שאם אדם אומר שהוא התגייר אינו נאמן בחו"ל, אמנם אם אומר שהיה יהודי מאז ומעולם, גם לפי הרמב"ם נאמן, וכדברי התוס'. כל מה שהרמב"ם מערער הוא על אדם שאומר שהתגייר ורוצה להיות נאמן במיגו שיכל לומר שהוא יהודי, אמנם בחו"ל המיגו גרוע, כיון שבתי הדינים שם אינם בקיאים בגיור.

כמו כן מובא בפד"ר ט עמוד 383 שכל הדין שמי שאומר ישראל אני נאמן הוא רק באופן שלא מערערים על יהדותו, אבל באופן שיש ערעור על כך הוא לא נאמן.

בפד"ר ירושלים (חלק א, עמ' לא) כתב הרב שלזינגר שאף שאפשר לסמוך על הרוב מ"מ אם יש אפשרות לברר את היהדות, צריכים לברר. אמנם הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ז אבהע"ז א) פסק שרק אם יש איזו שהיא , ריעותא בטענתו צריכים לברר טוב יותר אם הוא יהודי.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר