|
 שנת תשע"ג | שבת פרשת ואתחנןשו"ת במראה הבזק: שחיה בשבת(מתוך ח"ח) ניו יורק, ארה"ב New York, USA אייר תשע"ג שאלה האם ההלכה מתירה שחייה בשבת וביום טוב? מדוע? אם כן - האם נדרש עירוב, והאם אוכל להשתמש במגבת להתייבש אחרי השחייה? תשובה א. אסור לשחות בשבת בבריכה שאין לה שפה גזירה שמא יתקן חבית של שייטין1, ואף בבריכה שיש לה שפה אם נמצאת ברה"ר או בכרמלית יש לאסור מחשש שמא יתיז מים חוץ לד"א2 וכן מחשש שיטלטל מים שעל גופו ד"א3. ב. בכל המקרים הללו מותר לרחוץ ולא לשחות4, בתוך ד' אמות לשפת המים. מיד ביציאה מהמים יש להתנגב היטב בכדי שלא יטלטל את המים שעליו5. לכן גם לא יניח בגדיו ו/או המגבת במרחק הגדול מד' אמות למקום בו ירחוץ6. בבריכה הנמצאת ברשות היחיד, ויש לה שפה, מעיקר הדין מותר לשחות בה ללא בגדים7 או לחילופין בבגד נקי8 העשוי מניילון או חומר סינתטי שאינו סופג מים9 ואחרי השחייה מותר לנגב את גופו10 ושערותיו11 אך יש ליזהר שלא לסחוט את שערו בידיו ללא המגבת. ג. כל זה מעיקר הדין. אומנם פוסקים רבים כתבו שנהגו שלא לרחוץ בנהרות ובאגמים בכדי להמנע מאיסורים שונים העלולים להיות כרוכים בכך, כמבואר לעיל בסעיף ב6. _______________________________________________________________ 1 המשנה (ביצה לו ע"ב) מונה דברים האסורים משום שבות בין בשבת ובין ביו"ט ואחד מהם הוא האיסור ש"אין שטין" (כלומר שחייה באופן שעוקר רגליו מהארץ) על פני המים. מבארת הגמרא (שם) שטעם האיסור הוא גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. גזירה זו איננה גורפת, שהרי בגמ' (שבת מ ע"ב) מסופר על ר' אבהו ששט באמבטי, ומחלקת שם הגמרא בין בריכה שיש לה שפה שאז לא גזרו שמא יתקן חבית של שייטין, לבין בריכה שאין לה שפה שאז גזרו. עי"ש שלרש"י כשיש שפה נחשבת הבריכה לכלי ובכלי לא גזרו והרי"ף פירש שכשיש שפה גם אם המים נעקרים החוצה מיד חוזרים ואין זה דומה לנהר. מ"מ לדינא שניהם מסכימים שכשיש שפה מותר וכשאין שפה אסור. המחבר בשו"ע (או"ח סי' שלט סע' ב) פסק כרי"ף "אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר ואם יש לה שפה סביב מותר דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי לה ככלי וליכא למיגזר בה שמא יעשה חבית של שייטין". 2 החילוק שהובא לעיל בין בריכה שיש לה שפה לבריכה שאין לה, אמור רק לגבי בריכה בחצר שהיא רה"י ואין חשש שיתיז ד"א ברה"ר, אך בבריכה העומדת ברה"ר או בכרמלית משמע מרש"י (שבת מ ע"ב ד"ה ואפילו עומדת בחצר) שאף אם יש לה שפה אסור לשחות בה שמא יתיז מים ברגליו חוץ לד"א. כך פסק גם "ערוך השולחן" (או"ח סי' שלט סע' ד). ועיין "ביאור הלכה" (שם ד"ה ואם יש שכתב שאולי לרי"ף יהיה מותר לשחות אף בבריכה ברה"ר כשיש לה שפה). 3 נעיר כי מלבד החשש שמא יתיז ד"א ברה"ר, כאשר הבריכה ברה"ר או בכרמלית ובסמוך לשפת הבריכה המים נמוכים יהיה אסור ללכת בתוך הבריכה ד"א בעוד מי הבריכה על חלקי גופו שמחוץ למים שהרי מטלטל בכך את המים. 4 "משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' שכו ס"ק כב). 5 שבת (קמא ע"א וכן פסק המחבר (שו"ע או"ח סי' שכו סע' ז). 6 עיין ב"מגן אברהם" (שו"ע או"ח סי' שלט ס"ק ח), "כף החיים" (סי' שכו סע' כו), "ערוך השלחן" (או"ח סי' שכו סע' ח-ט), ו"משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי'שכו ס"ק כא) שכתבו שכיון שהרחיצה בנהר כרוכה במספר חששות ומכשולים שקשה ליזהר מהם (טלטול המים, בנהר אסור לשחות וכן אסור לפצל הקיסמין בכדי לנקות המים, סחיטה בשיער האסורה מדרבנן) הנהיגו הקדמונים שלא לרחוץ בנהרות באגמים ובמעיינות. 7 במקום שאין בעיית צניעות. 8 בגמרא שבת (קמב ע"ב וברש"י ד"ה מקנחה) מבואר שאין לשרות בגד במים דשרייתו זהו כיבוסו ובדין זה ישנם שלוש שיטות עיקריות בראשונים, י"א שהאיסור הוא אף בבגד נקי - רשב"ם (הובא בתוס' שבת קכ ע"ב) וי"א שאסור דווקא בבגד שיש עליו לכלוך - תוס' (שבת קיא ע"ב) וי"א שאם נתינת המים על הבגד נעשית בדרך לכלוך מותר - תוס' (שם בשם ר"ת). נמצא שאם בגד הים מלוכלך לכ"ע יהיה אסור ליכנס עמו למים דשרייתו זהו כיבוסו (ושחייה בבריכה להנאתו אינה דרך לכלוך, ואף אם הייתה דרך לכלוך הפרמ"ג אוסר בבגד מלוכלך. אך עיין "ביאור הלכה" (שו"ע או"ח סי' שב ד"ה שאין) שדעתו נוטה שבדרך לכלוך מותר אף בבגד מלוכלך. בבגד נקי, לסוברים ששרייתו זהו כיבוסו יהיה אסור, כן סובר הגר"א בדעת השו"ע וכן פסק ה"משנה ברורה" (שם ס"ק מח) אך ה"מגן אברהם" סובר שדעת השו"ע שדווקא בבגד שיש עליו לכלוך שרייתו זהו כיבוסו, עיינו "ביאור הלכה" (שם ד"ה שיש עליו לכלוך). לכאורה נראה שלסוברים שבבגד נקי לא אומרים שרייתו זהו כיבוסו (מג"א בדעת השו"ע) יהיה מותר, אלא שגם הסוברים שבנקי לא אומרים שרייתו זהו כיבוסו כתבו שזה דווקא במים מועטים אך לשרותו במים מרובים אסור דילמא אתי לידי סחיטה כדאמרינן בגמ'(שבת קיג ע"ב) לגבי מי שפגע באמת המים שאין לו לעבור במים מפני שלפעמים ישורו בגדיו במים ויבוא לידי סחיטה (סמ"ג סמ"ק ותרומה והביאם הב"י בסימן שב ט-י וכ"כ הרמ"א שב,ט) ולכן נראה לאסור מחשש שמא יסחוט, ואע"פ שהיה מקום להתיר כשם שהתירו למי שנשרו כליו במים ללכת בהם ולא חששו שמא יבוא לידי סחיטה מטעם שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותם (שו"ע או"ח סי' שא סע' מה), מ"מ נראה שזה דווקא בדיעבד במקרה שנרטב במי גשמים או שנפל לנהר, וכן יש להוכיח מכך שאסרו לעבור באמת מים שלא יבוא לידי סחיטה (שו"ע או"ח סי' שא סע' ג) ורק בהולך לדבר מצוה התירו לעבור באמת המים, ואף שם התירו בתנאי שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה (שו"ע או"ח שם סע' ד), ואף בכה"ג העלו האחרונים שאם יכול להקיף את אמת המים עדיף לעשות זאת מאשר לעבור בתוכה ("משנה ברורה" שם ס"ק יב). אומנם אם נאמר שבגד ים נחשב בגד שלא מקפיד על כך שנרטב כיון שאינו נהרס במים וכל ייעודו בשימוש במים, יש מקום להתיר ולא לחשוש שמא יסחוט וכ"כ כתב המשנ"ב (שם ס"ק מז) שבבגד שלא מקפיד עליו ומניחו כמה זמן עם המים לא גזרו שמא יסחוט. מ"מ נראה שיש לאסור כיון שמצוי שכן סוחטים בגד ים בסיום הרחצה, וודאי שמצוי שמנערים את הבגד ים ביציאה מהמים וגם הניעור נחשב כסחיטה (רמ"א שו"ע או"ח סי' שב סע' א) ו"ביאור הלכה" (שם סי' שא סע' מה ד"ה ואינו חושש) ובלא"ה הרי יש דעות בראשונים וכן דעת השו"ע ע"פ הגר"א וכ"פ המשנ"ב (עי"ל) שאף בנקי אומרים ששרייתו זהו כיבוסו, וא"כ עצם שריית הבגד ים במים אסורה אף אם נאמר שאין לגזור שמא יסחוט. 9 כל זה אמור לגבי בגד הסופג נוזלים, וממילא שייכת בו בעיה של כיבוס וסחיטה, אך בבגד העשוי מניילון או מחומר פלסטי אחר (דבר המצוי בעיקר במעילי גשם) שאינו סופג נוזלים לא שייך בו כיבוס (אא"כ משפשף) או סחיטה, יהיה מותר ליכנס עמו למים ואף לנערו אח"כ מהמים בחוזקה. וכ"פ ב"מנוחת אהבה" (ח"ג יב, טו) ו"שמירת שבת כהלכתה" (טו, לז ובהערה בשם הגרש"ז כתב שאינו דומה לעור שאסור מדרבנן לסוחטו דעיננו הרואות שאינו בולע כלל משא"כ עור שעכ"פ קצת לחות נספגת בו). 10 בגמרא שבת (קמז ע"א) מצינו: "אמר ר' יוחנן מסתפג אדם באלונתית ומביאה בידו לתוך ביתו". ומפרש רש"י (שם) שמדובר במקום שיש עירוב, ומבאר הדרישה (טור או"ח סי' שא אות כה) ש'מביאה בידו' לרבותא שאע"פ שבכך יותר יש לחוש שמא יסחוט בכ"ז לא חוששים ומותר, וכ"פ הרי"ף (שם), הרא"ש (שם), הרמב"ם ושו"ע (או"ח סי' שא סע' מח). וכתב הר"ן (סב ע"ב) שהטעם שלא חששו לסחיטה כפי שחששו במקרים אחרים (עי"ל) כיון שכל הרוחצין מסתפגין אם נאסור להסתפג יהיה זה כמו לאסור לרחוץ וא"א לאסור לרחוץ שאין הדבר עומד. א"כ מוכח שהניגוב מותר, וכן יש ללמוד מהגמרא שבת (קמא ע"ב) שם אומר רב יהודה שמי שרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה אח"כ כדי שלא ישארו מים עליו ויטלטלם ד"א בכרמלית וכ"פ המחבר בשו"ע (או"ח סי' שכו סע' ז). אומנם ב"מבן אברהם" (שם סי' שא) כתב שטוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו, אך בביאור הגר"א (שם) כתב שסתם אלונטית היא דבר שאין מקפיד על מימיו.(הובאו דבריו במשנ"ב שם ס"ק קעג) ונראה שבמציאות בימינו ודאי שאין מקפידים על מים הנספגים במגבת, ולכן מותר לטלטל את המגבת אחרי השימוש בה ואין לחשוש שמא יסחוט וכ"פ ה"אליה רבה" (ועיין משנ"ב שם סי' שא ס"ק קעה). 11 בגמ' שבת (קכח ע"ב) מצינו "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער". כן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' שבת ה' יא) שאין סחיטה בשיער, אך ה"מגיד משנה" (שם) כתב שכוונת הרמב"ם שאין סחיטה מהתורה בשיער אך יש בכך איסור דרבנן, והביאו הב"י (טור או"ח סי' של סע' א) וכ"כ ה"ביאור הלכה" (שם סי' שב ד"ה אסור) בדעת הרמב"ם וביאר שהטעם שאין בכך סחיטה מהתורה לפי שסחיטה שייך רק בדבר שהוא רך ביותר אך מ"מ איסור דרבנן יש בכך, ולכן אין ללחוץ בידיו בכח על שערו, אך מותר לנגב את שערו במגבת הואיל וכל האיסור הוא רק מדרבנן משום דדמי לסחיטה ולכן כשרק מנגב שערו אין זה דומה לסחיטה אלא רק לקינוח. והוסיף עוד דהו"ל סחיטה כלאחר יד ולא גוזרים בכה"ג בדרבנן (בא"ח פרשת פקודי אות ח וכה"ח סימן שכ,קנא הובאו ב"מנוחת אהבה" ח"ג פ"י) וכן כתב להתיר בשש"כ (יד,כ) ועיין שם (הערה סד) בשם הגרש"ז אוירבך שכיון שגם איסור דרבנן לא מוזכר בש"ס במפורש מסתבר שמותר לנגב השיער אם המים נבלעים מיד במגבת ואינם נראים בעין. כן יש להוכיח מלשון השו"ע (או"ח סי' שכו סע' ז) שכתב "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה..אבל ההולך ברה"ר ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו לא הקפידו בו" ומשמע שהרוחץ בנהר מותר שינגב גם ראשו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
