English | Francais

Search


שנת תשע"ד | שבת פרשת ראה

שו"ת במראה הבזק: ירושת הבת



(מתוך ח"ט)

פריז, צרפת            Paris, France

כסלו תשע"ב

 

ירושת הבת

 

שאלה

האם בימינו הבת יורשת?

 

תשובה

א.       סדרי הירושה שנקבעו עפ"י דיני התורה הם שהבן בזוכה בירושת אבותיו ולא הבת1, וזאת מכיוון שגם בעלה של הבת איננו מתחלק בירושה עם אחיותיו ועל כן אין כאן משום קיפוח זכויות הבת.

הלכה זו נוהגת בכל הזמנים ובכל המקומות.

ב.       חכמים תקנו תקנות שמטרתן להבטיח שהבנות יקבלו חלק בנכסי האב עוד בחייו, כדי להבטיח את עתידן הכלכלי ואת נישואיהן בדרך מכובדת2. בנוסף לכך במשך הדורות יצרו חכמים דרכים הלכתיות שמבטיחות את אי-קיפוחן של הבנות בחלוקת הירושה באמצעות שטר חצי זכר או שלם זכר3.

מאידך גיסא הסכימו הפוסקים שאין לשנות את סדרי הירושה שבתורה משום "דינא-דמלכותא"4 או "מנהג המקום"5, ולפיכך הבת איננה יכולה לתבוע חלק מהירושה מכוח הלכות אלו.

ג.        במקום שעפ"י חוקי המדינה חתימת הבת נדרשת ע"מ לאפשר לבנים לרשת, הבת יכולה לסמוך על הפוסקים שאינם מחייבים אותה לחתום על צו הירושה ולפיכך זכותה לדרוש חלק מהירושה6.

לכן נהגו בתי-הדין שלא לפגוע באישה ובבת ולדאוג באמצעים הלכתיים לקבלת חלק בירושה. נצטט מדברי הרב שלמה דיכובסקי חבר בית הדין הגדול לשעבר ומנהל בתי הדין הרבניים בהווה: "... נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים תוך נישול הבת והאשה, מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צווי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, ע"מ לחלק את העזבון לפי ההלכה - מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה..."  (תחומין כרך יח עמ' 30).

ד.       על-כן הדרך המומלצת ביותר היא כתיבת צוואה בהתייעצות עם ת"ח הבקי בנושאים אלו, שתבטא את דין התורה בעניין הירושה בסכום קטן, וכל השאר יחולק בין הילדים בחלקים שווים7.

ה.      דרך זו תבטיח גם את ערך השלום בתוך המשפחה, ערך שנשכח פעמים רבות בדורנו כאשר פורצים מאבקי ירושה קשים ומרים, בין היורשים.

 

_________________________________________________________

 

1 סדרי-הירושה הנוהגים עפ"י דיני תורה מבוארים במסכת ב"ב (קח ע"א) ואומרת המשנה שם שהבנים הם היורשים מהאב ולא הבנות. בגמ' (בב"ב קי ע"א-ע"ב) מובאים שני מקורות לכך: א) "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם. ב) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו), בניכם ולא בנותיכם. עוד דורשת הגמ' (ב"ב קיא ע"א) שאף בנכסי האם, אין הבת יורשת במקום הבן: "בעא מיניה מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם, אמר ליה דכתיב "מטות" מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב הבן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת...". נמצאנו למדים שעל פי דין תורה הבת איננה יורשת במקום הבן, בין בנכסי האב ובין בנכסי האם. כן פסקו הראשונים, רי"ף ב"ב נב ע"א, רא"ש ב"ב ח, א, רמב"ם נחלות א, א-ב, וכך נפסק בשו"ע חו"מ סי' רעו.

2  דאגת חכמים לבנות באה לידי ביטוי בתקנת עישור נכסים. מבואר בגמ' בכתובות (סח ע"א) שחכמים תקנו שבת שלא נשאה בחיי האב, תיטול חלק מנכסי הירושה כנדוניית נישואין. וכן פסק הרמב"ם (אישות כ, א-ג): "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו ... האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה ... ואם לא ידעו לו בית-דין אומדן דעת, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה". כמו כן במקום שהאב נפטר ואין די בנכסים לפרנסת הבנים והבנות, הבנות מקבלות את מזונותיהן והבנים נשלחים "לחזר על הפתחים" משנה כתובות (פ' יג מש' ג ואין הלכה כאדמון). רמב"ם (פ' יט מהלכות אישות ה' כא) שו"ע אבן העזר (סי' קיב סע' יא).

3 בדורות קודמים היה מקובל שאבי-הכלה מוסר שטר "חצי-זכר" או שטר "שלם-זכר" לבת, כבר מזמן הנישואין. המשמעות של השטר הוא שהאבא מתחייב לבת סכום כסף, על-תנאי שהבנים לא יתנו לבת את חלקה בירושה. על-ידי כך האב מוודא עוד בחייו שהבת תקבל את חלקה בירושה, שהרי במידה והבנים לא יסכימו לתת לה את חלקה, תוכל הבת לתבוע את פירעון החוב שהתחייב לה האבא עוד מחיים. ועיין עוד בתחומין כרך ד עמ' 342 במאמרו של מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג, שהאירך בביאור מנהג זה.

4 יש לעיין האם הבת רשאית לזכות. הפוסקים נקטו בפשטות שאין הבת יורשת ע"פ ההלכה גם במקום שדינא דמלכותא דינא קובע שהיא כן יורשת. בשו"ת הרשב"א (ח"ו סי' רנד ואחריו פוסקים רבים).

5 במקום שיש מנהג שהבת יורשת חלק בשווה לשאר היורשים, כתבו הפוסקים שאין למנהג כזה תוקף מבחינה הלכתית. עיינו במהרי"ק (שורש ח) שכינה מנהג זה מנהג גרוע ובעקבותיו כתב גם המהרשד"ם (חו"מ סי' שד), ועוד כתב המהרי"ק שהיות והמוריש בעצמו איננו יכול לשנות את סדרי הירושה, כך ג"כ אין  בכוחו של המנהג לעשות זאת.

אמנם עיינו בריב"ש (סי' נב), שהובאו דבריו להלכה ברמ"א (שו"ע חו"מ סי' רמח).

הריב"ש דן בדברי הגמ' (ב"ב קלז ע"ב) שפוסקת שמוריש שהקנה נכסיו לפלוני ואחריו לפלוני, אין למקבל השני אלא מה ששייר הראשון, אולם במצב שה"מקבל הראשון" ראוי לרשת את ה"נותן", הנכסים עוברים ליורשיו של "הראשון" ולא ל"מקבל השני". בהקשר למקרה כזה כותב הריב"ש: "מה שכתבת שאחריך...כיון שהראשון ראוי ליורשו, דירושה אין לה הפסק, זה היה אמת אם היה נעשה בין יהודים במקום שדנין דיניהם בדיני ישראל אבל המצוה הזה היה דר במיורקה בחזקת עובדי-כוכבים, וכן האשה הבאה לירש מכח הצוואה גם היא שם בחזקת נכרית, וכן הללו הבאים לירש מחמת קורבה גם הם דרים שם בחזקת נכרים וגם ביהדותם היה להם לדון בדיני עובדי כוכבים כי כן נהגו קהל מיורקה מרצונם..."

המשמעות הפשוטה של הריב"ש היא שמכוח מנהג ניתן לשנות את סדרי הירושה הנוהגים על פי דין תורה ועל כן בדין "אחריך" הנכסים יעברו למקבל השני ולא ליורשיו של הראשון, כמתחייב על פי דין תורה. אולם בקצות החושן (רמח ס"ק ג) כתב בשם התשב"ץ והמוהרי"ט שדברי הריב"ש לא נפסקו להלכה, וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ (חיד"א) סי' ד. אולם החתם סופר (חו"מ סי' קמב) מבאר שאף הריב"ש מודה שמנהג לא מבטל סדרי ירושה, ורק בנוגע לדין "אחריך" התלוי בכוונת הנותן הולכים אחר המנהג. דהיינו, בלשון התורה המושג "נתינה" יכול להתפרש כ"הורשה" או כ"הקנאה", ועל כן אם המקבל הראשון ראוי לרשת את הנותן אנו תולים לומר שכוונת הנותן הייתה לירושה, ואין הפסק בירושה. אולם כאשר הנותן היה רגיל לדון בערכאות, אנו מבררים את כוונתו על פי אותם המושגים, ועל כן אנו דנים את כוונתו כנתינה ולא כהורשה. באופן זה אף בדיני תורה, אין כאו דין ירושה אלא מתנה, ולפיכך המקבל השני זוכה בנכסים ואפילו שהמקבל הראשון ראוי לרשת את הנותן. ומסיים החתם סופר: "אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חקי ומשפטי התורה אפי' כחוט השערה...". דברי החתם סופר אף הובאו בפתחי תשובה (חושן משפט סי' רמח ס"ק ב). מתוך הנ"ל עולה שכל דברי הריב"ש נאמרו דווקא ביחס לנתינה, שאז אומרים שכוונת הנותן נקבעת על פי מנהג המקום, אך אין מכאן ראיה שמנהג יכול לשנות סדרי הירושה. עוד עיינו בדברי החיד"א בספרו "טוב-עין" (סי' יז) שדן בשאלה האם מנהג יכול לשנות סדרי ירושה וכתב: "לענין אחד שרצה לירש כמנהג או"ה וטען שהמנהג בעירו לדין בערכאות של גויים ודינא דמלכותא דינא...מ"מ אם כן המנהג שנהגו באמת משנים קדמוניות לכאורה נראה דמצי לומר קי"ל כהריב"ש ומור"ם ומהרש"ך שהביא הרב כנסת-הגדולה בתשובתו...וצריך להתיישב בדבר ועת לקצר והיה לכם לזיכרון". משמע מדברי החיד"א שכאשר ישנו מנהג מבורר, ניתן לטעון קים לי כשיטות הסוברות שבכוחו של מנהג לשנות את סדרי הירושה. אולם מו"ר הגרז"נ גולדברג באר שכוונת החיד"א היא דווקא למקרים שבהם ישנו צורך בקניין, כגון בנדון של הריב"ש לעיל, או במקרה של נישואין כגון ירושת הבעל שאז ניתן לעשות את הנישואין על תנאי, אולם במצב של ירושה בלבד כגון ירושת הבת, לכל הדעות אין לשנות את סדרי הירושה בהסתמך על המנהג. ועיין עוד בשו"ת "יוסף-אומץ" (סי' ד-ה), שגם בו עוסק החיד"א בדין זה.

6 המהרש"ם (ח"ב סי' טו) ביאר שישנם שני סוגים של "מנהג המדינה" בנושא זה. ישנן מדינות שחוקי הירושה הם כאלה שע"מ לזכות בירושה היורשים נדרשים להצהיר על עצמם כיורשים, וללא הצהרתם בתוך זמן נכסי הירושה עוברים לרשות המדינה. באופן זה אסור לבת לבוא ולהצהיר כיורשת לכל הדעות משום שבכך היא גוזלת את ממונם של הבנים ב"קום עשה". לעומת זאת, ישנן מדינות, וכך גם המנהג כיום במדינת ישראל, שהירושה מחולקת מידית בין היורשים על פי דיניהם אלא שישנו צורך בחתימת היורשים על מנת לממש את הירושה. דווקא באופן זה יש לדון אם הבת חייבת לחתום בקום עשה על מנת שהבנים יזכו בירושה או שמא היא רשאית לנהוג ב"שב ואל תעשה" ולסרב לחתום על צו הירושה. חילוק זה של המהרש"ם הובא גם ב"מנחת יצחק" (שם), בשו"ת "משנה הלכות" (ח"ט סי' שכו), וכן ב"פתחי חושן" (חלק ירושה ואישות פרק א ס"ק ה), ובנוגע למצב השני נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג, וכפי שנבאר את צדדי הספק לקמן.

האחרונים דנו בשני טיעונים אפשריים שמכוחם ניתן לחייב את הבת לחתום על צו הירושה: א) סירובה של הבת לחתום על שטר הירושה נחשבת כ"מידת סדום", היות וזה נהנה וזה אינו חסר, וקיימא לן שכופים על מידת סדום. ב) הבת מחויבת לחתום מדין השבת אבידה.

מהסוגיא ב"ק (קב ע"ב) שעוסקת במצב שהקונה קנה קרקע לעצמו אך כתב את שטר המכר על שם חברו, וכעת חוזר הקונה ותובע מהמוכר שיכתוב לו שטר נוסף על שמו. מבארת הגמ' שאף על פי שכולם מודים שהשדה שייך לקונה והדיון הוא רק לגבי כתיבת השטר, אין מחייבים את המוכר לכתוב שטר נוסף. כך פסק גם המחבר (שו"ע חו"מ סי' ס סע' ט). מדברים אלו עולה, שאין כופים אדם לכתוב שטר מכר/הלוואה נוסף בעבור חברו.

וכן פסק בשו"ת הב"ח (סי' לו) שאין לכפות על כתיבת שטרות, ואפי' שאין שום חשש הפסד/זילותא בכתיבה. עיינו גם בש"ך (שו"ע חו"מ ס"ק לד) בשם המהרש"ל חלק על הב"ח. לכן, על פי הב"ח, כשם שאין כופים על כתיבת שטרות, כך גם כן אין לכפות על הבת לחתום על צו הירושה, ואין בכך משום "מידת סדום".

אולם, מתוך דברי האחרונים מצאנו שיש מקום להסתפק בין בדעת הש"ך ובין בדעת הב"ח.

אף בדעת הש"ך נקט הרב-פעלים כדבר פשוט שיש לבת הפסד בחתימתה שהרי הוחזק שמה כבעלת ירושה וכעת שמה יוזל בעולם "ובן מנה נעשה בן פרס", ולפיכך כתב הרב-פעלים שמסוגיה זו ישנה ראיה שאי אפשר לכפות את הבת לחתום על צו הירושה. אמנם עיינו גם נח"צ (חו"מ סי' רעו)

בשו"ת "פני-משה" (ח"ב סי' טו), מבואר שנחלקו המהר"י באסן והמהרימ"ט בשאלה זו. המהר"י באסן סובר שהבת איננה מחויבת לחתום על צו הירושה ולפיכך היא רשאית לבקש פיצוי כספי בעבור חתימתה, ומאידך המהרימ"ט חולק וסובר שהבת חייבת לחתום על צו הירושה מדין השבת-אבידה. בשו"ת "רב-פעלים" (חו"מ סי' טו), וכן בשו"ת "מנחת אשר" (פרשת פנחס סי' נח), התקשו בסברתו של מהר"י באסן. ואעפ"כ העלו לדינא שמחמת שיטת המהר"י באסן אי אפשר לחייב את הבת לחתום על צו הירושה. גם בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' ד), כתב כן, שמחמת דברי המהר"י באסן לא יצאנו מידי ספק ועל כן אי אפשר לחייבה לחתום.

וכן בשו"ת "יביע אומר" (ח"ט חו"מ סי' ח) וב"פתחי-חושן" (ירושות פרק א סי' ד) העלו שהבת איננה חייבת לחתום על הצו ללא פיצוי ראוי. ועיין עוד בתחומין כרך כו עמ' 188 במאמרו של הרב אברהם שרמן, חבר בית הדין הגדול, שגם מדבריו משמע שהבת רשאית לתבוע תשלום בעבור חתימתה.

7 עיינו עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ח"ד תשו' קלז)

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

לע"נ הנערים

יעקב נפתלי פרנקל,

גיל-עד מיכאל שאער

ואייל יפרח

וכל הנופלים במערכה

על הגנת המולדת הי"ד

 


לע"נ

 מרת סוזי (שרה)

ונגרובסקי ע''ה

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד

 

לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה

וחנה בת יעיש ושמחה

סבג ז"ל

 

לע"נ

ר' מאיר בן יחזקאל שרגא

ברכפלד ז"ל

 

לע"נ

הרב יוסף מרדכי שמחה שטרן ז"ל

נלב"ע כ"א אדר א' תשע"ד

 

לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת ארץ חמדה

נלב"ע י"ח בסיון תשע"ד

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.