שנת תשע"ה | שבת פרשת נח

חמדת הדף היומי: גירות לשם נישואין

בגמרא מובא (יבמות כ"ד ע"ב): "אחד איש שנתגייר לשום אישה, ואחד אישה שנתגיירה לשום איש...אינן גרים, דברי ר' נחמיה...", מאידך, רב סובר, שלכתחילה אין לקבלם משום הלעז שייצא עליהם שהגירות לא הייתה מתוך כוונה אמתית (על פי רשב"א שם), אך בדיעבד כשעשו כבר את כל תהליך הגירות הכולל מילה וטבילה - 'הלכה כולם גרים הם' (שם), שמא הגירות אכן הייתה אמתית (על פי ירושלמי קידושין פ"ד ה"א). וכך פסקו הרמב"ם (איסורי ביאה י"ג,י"ד-י"ח) והשו"ע (יורה דעה רס"ח,י"ב).

תוספות (שם ד"ה 'לא בימי דוד') מרחיב, שבמקרה שישנה וודאות שבסופו של דבר הגיור יהיה אמיתי, ניתן אף לכתחילה לגיירו, אף שעכשיו כוונתו להתגייר לשם נישואין. וראייתו מהגמרא (מנחות מ"ד ע"א) המספרת על אדם אחד "שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן...באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע...אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אישה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' א-להינו וציצית שמה, וכתיב בה (במדבר ט"ו,מ"א) 'אני ה' א-להיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך, ומה שם עירך, ומה שם רבך, ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר..." - רואים שרבי חייא קבלה אף לכתחילה, כיוון שראה שאכן הגירות הייתה אמיתית, ונעשית מתוך הכרת ערך המצוות ועוצמת האמונה, וזאת למרות שהגורם הראשוני הוא רצונה להינשא לאותו תלמיד. ומכאן למד הבית יוסף (יורה דעה רס"ח,י"ב) שהכול הולך אחר ראות עיני בית הדין, שצריכים לבחון האם אכן יש כאן בסיס לגירות אמתית, כדי שניתן יהיה לקבלם.

לאורך כל הדורות התמודדו פוסקים רבים עם סוגיה זו. יהודי החי עם גויה (וכן להפך), פנו אליהם ורצו שבן או בת הזוג יעברו תהליך גירות, ולהלן נתבונן בכמה מהשיקולים השונים שעלו לפתרון הבעיה.

א.  כשכבר הייתה ביאה –

צדדים להקל:

1. כבר אין יצרו תוקפו ואין חשש שהגיור לשם הנאה (רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, ס' רל).

2. יש לתלות שכוונת הגירות לשם שמיים, ולא לשם אישות, כיוון שכבר חיו יחד לפני הגירות (פרי השדה ח"ב ס' ג').

צדדים להחמיר:

1. עדיין הגירות לא לשמה, שעכשיו רוצה לחיות עמה בכבוד ולא בהפקרות (אמרי יושר ח"א קע"ו).

2. התוספתא (יבמות פ"ד,ה"ה) אסרה במפורש על גוי הבא על יהודייה והתגייר (או להפך) לכנסה, אך בדיעבד כשכבר כנסה לא תצא (דעת כהן קנה).

ב. כשיש חשש שללא גירות יישארו בחטאם –

צדדים להקל:

1. רבי שלמה קלוגר (שם) הקל לגייר במקרה זה, מחשש שייצא לתרבות רעה, וזאת מכיוון שכל האיסור לקבל גירות לשם אישות הוא רק מדרבנן, ובשעת הדחק לא גזרו. והשווה זאת לדין 'אשת יפת תאר', שעולה ממנו העיקרון שבמקרים מסוימים התירו לעבור על איסור קל,  כדי שלא יעברו על איסור חמור. וכן הרמב"ם בתשובה (מהדורת פאר הדור קלב) פסק לגבי אדם שיצא עליו קול שבא על שפחתו, שישחרר אותה ואחר כך יישא אותה, אף שהגמרא (יבמות כ"ד ע"ב) אסרה זאת, כדי להציל את האדם מלעבור על איסור חמור, ויחיה עמה בהיתר.

2. להצילו מלעבור על ביאת איסור – שלא יבוא על גויה (נהר מצרים הל' גרים אות ה').

3. להציל את זרעו שיוליד בנים יהודים (נהר מצרים שם).

צדדים להחמיר:

1. היתר זה ניתן רק לבודדים  ובכפוף לראיית מכלול השיקולים במקרה הספציפי, אבל אין להקל בצורה גורפת לקבל את כל האנשים ולגיירם רק כדי למנוע מהם מלחטוא (ציץ אליעזר ח"ה ס' טו).

2. בגירות צריך בית דין של שלושה שיקבלו את המתגייר, וכיוון שהגמרא (שם) פסקה שרק כאשר כבר התגייר נחשב גר (אף שכוונתו הייתה לשם אישות), אסור לבית הדין לחטוא ולקבל גר שיודעים שאינו ראוי, שאין אומרים לאדם שיחטא כדי להציל חברו מחטא (אבן יקרה מהדו"ג צח). 

סיכום: הגמרא (יבמות כ"ד ע"ב) דנה בתוקפה של גירות הנעשית לשם אישות, ומצאנו כמה עקרונות בדבר:

1. אין לקבל גר המתגייר לשם נישואין (רבי נחמיה).

2. לכתחילה אין לקבלם, אך בדיעבד כשכבר התגיירו נחשבים גרים (רב).

3. כשיש וודאות שסופם לעשות לשם שמיים מותר אף לכתחילה לקבלם, למרות שהגורם הראשוני הוא לשם אישות (תוספות ע"פ הגמרא במנחות מ"ד ע"א).

באחרונים נחלקו במקרים הבאים האם ניתן לקבל את הגירות, אף שעקרונית היא לשם אישות:

א. כשכבר הייתה אישות לפני הגיור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר