שנת תשע"ה | שבת פרשת לך לך

חמדת הארץ - שנת השבע: האם להפקיר חלקי בגינה ברכוש המשותף?

אדם שגר בבית משותף בשמיטה, וחלק משכניו אינם שומרי תורה ומצוות, עומדות בפניו כמה אפשרויות:

א.       הטוב ביותר הוא לנסות לשכנע את השכנים לעשות רק את הפעולות המותרות. (לפעמים זה עובד).

ב.       במקרה ואי אפשר ניתן להשתמש באחת מהאפשרויות הבאות:

1.       אם בגינה יעבדו רק מלאכות דרבנן, יש מקום רב לומר שאינו צריך להפקיר את חלקו¹.

2.       להפקיר את חלקו בגינה².

3.       למכור את חלקו בגינה, ואם שכניו יסכימו גם את חלקם, בהיתר המכירה³.

ג.        אדם שגר בנגב הדרומי, או באזור עוטף עזה, שהם אזורים שיש דעות רבות שלא כבשום עולי בבל, ואין שכניו מסכימים לשמור שם את השמיטה, אינו צריך להפקיר את חלקו⁴.

ד.       לגבי התשלום לוועד הבית, שעושים בו עבודות אסורות, יש גם כמה פתרונות:

1.       לשלם רק עבור ניקיון ועבודות מותרות, ואת יתרת הכסף ישלם בשנה הבאה⁵.

2.       להחליט שהכסף שמשלם לוועד אינו עבור הגינון אלא על מלאכות אחרות⁶.

_________________________________________________________________

¹      כך כתב בספר משפטי ארץ עמוד 78 הערה 6 בשם ר' שלמה זלמן אויערבך, והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל. יש לצרף לכך את הסברות שהועלו במאמרו של הרב יעקב אריאל שליט"א בהערה 2 שגם במלאכות דאורייתא אין צריך להפקיר, אמנם הרב אשר וויס (מנחת אשר שביעית סימן א, אות ח, עמוד ט) חולק וסובר שאין בזה נפקא מינה, ואם צריך להפקיר באופן של דאורייתא צריך להפקיר גם באופן דרבנן, אך בספרו (שם) בסימנים יח – יט כתב שלדעתו אין להפקר זה משמעות כל כך, וכפי שנביא בהערה הבאה.

2       במראה הבזק חלק ה, סימן קכה, הערה 5 מביא מאמר שדן בכך באריכות, ועיין בספר 'משפטי ארץ' למכון להלכה בהתיישבות (עמוד 77 -78) שמביא את דברי ר' שלמה זלמן אויערבך, וכותב שנטה להחמיר, ולכן כתב להפקיר את הגינה.

הרב אשר וייס שליט"א (מנחת אשר שביעית סימנים: א, יח –יט) דן בדין ההפקר של הקרקע, וכותב שהפקר זה אינו תופס מכמה סיבות: א. כי אין גמירות דעת, (ויותר מאשר היתר מכירה רגיל, כי כאן כל הגינה היא לנוי, והוא ממשיך ליהנות מהגינה). ב. אין רישום בטאבו. ג. הרכוש המשותף מוצמד לדירה, ואיננו רכוש בפני עצמו (וע"ש עוד טעם בדבריו).

אמנם, הרב יעקב אריאל שליט"א  דן במאמרו שבקישור אם בכלל צריך להפקיר  (http://www.zomet.org.il/?CategoryID=261&ArticleID=230), וכותב (בסוף דבריו) לגבי תקיפות ההפקר בגינות הגוי, שכיון שנתקנה תקנה בכנסת לפני שנים רבות, שכל פעולת קניין שנועדה לצורך שמיטה תהיה תקפה גם בלי רישום בטאבו, ובלבד שקיבלה אישור מהאחראי על כך מטעם הרבנות הראשית, וכיון שהוא היה האחראי אז (וכן בשנת השמיטה השנה – תשע"ה) לכן הוא נותן אישור לכל אחד להפקיר את גינתו לעשות זאת, ולכן ההפקר יהיה תקף. אמנם יש להעיר עליו שלשון התקנה הוא: "עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה, שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית (להלן – המועצה) או באישור מי שהמועצה הסמיכה לכך תהיה תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר, ואף אם היא לזמן, ותהיה נגמרת אף בלא רישום" (תקנות עסקאות במקרקעין - קיום מצות שמיטה, תשל"ט-1979, תקנה 1). ויש להסתפק האם הפקרת קרקע נחשבת כעסקת מקרקעין, והיא נכללת בתקנה זו, ולכן ייתכן שיש עדיפות לעשות היתר מכירה.

3       במקרה כזה שבלאו הכי יעבדו במלאכות אסורות, יש להקל ולמכור בהיתר המכירה. כמובן שצריך למכור דרך רב שהוסמך על ידי וועדת השמיטה של הרבנות הראשית לבצע מכירה כזו, וכפי שנקבע בתקנה שהובאה לעיל הערה 2. וכן כתב המשנה הלכות חלק יד, סימן רט.

4       במקומות שלא כבשום עולי בבל, נראה שניתן להקל, כיון שלשיטת רש"י (חולין ו ע"ב) ועוד ראשונים מותר אפילו לזרוע בהם, בגלל שלא קידשו אותם לא נוהגים בהם לפחות חלק מדיני השמיטה. אך עיין בשיעור : גבולות הארץ הלכה למעשה (טרם פורסמה), שם הבאנו את דעות הרב גורן והרב זווין שאולי יש קדושה שלישית שמקדשת את המקום, ואז דינו שווה לארץ ישראל שאף ששמיטה בה בזמן הזה דרבנן, יש להחמיר בדברים אלו. ובאופן זה שיש כאן ספיקות רבים אם בכלל צריך להפקיר, כפי המובא בהערה 2, נראה שלמעשה אין צורך להפקיר.

כמובן שלכתחילה יש לעשות את כל המאמצים גם באזורים אלו על מנת לשמור שמיטה כהלכתה, בגלל הדעות החולקות.

5       עצה זו כתובה בספר תורת הלוי (מפסקי שבט הלוי) בעמוד קכד, ובסופו של דבר כיון שהמלאכות האסורות הן חלק קטן מהמלאכות שעושים, ניתן לבצע זאת בצורה שלא תפגע בעבודת הוועד.

6       עצה זו מובאת בספר ועלהו לא יבול חלק ב עמוד קצד, וסברתו, כיון שבדרבנן יש 'ברירה', ושמיטה בזמן הזה דרבנן, לכן ניתן להשתמש בדין ברירה, ולהחליט שהכסף שהאדם משלם הולך רק לדברים המותרים בשביעית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר