שנת תשע"ה | שבת פרשת ויגש

לפני שיוסף מתגלה לאחיו, הוא מצווה על הסובבים אותו:

"וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מ"ה א).

ננסה להסביר מדוע היה כל כך חשוב ליוסף שאיש לא יהיה נוכח במעמד זה מלבד אחיו.

המדרש מסביר זאת בכיוון של הקפדה על צניעות, שהרי יוסף הוכיח לאחיו שהוא אחיהם באמצעות זה שהראה להם שהוא  מהול (עיינו ברש"י). וז"ל המדרש: "הוציאו כל איש מצרי מעלי, שלא יסתכלו במילתו" (שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויגש פרק מה)

בפשטות, צריך להסביר כי יוסף רצה לחסוך מאחיו את המבוכה, שהרי מעמד זה כלל בתוכו גם תוכחה קשה. רבותינו הראשונים שמו דגש על נקודה מיוחדת בתוכחה.

וז"ל הרמב"ן במקום: "וטעם בהוצאה, שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם (לחרפה) וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם, אלו אנשי בוגדות, לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד".

כך הסבירו גם בעלי התוס' ב"דעת זקנים" וז"ל: "אבל כשרצה לומר אשר מכרתם אותי לא רצה שישמעו לפי שהיה בדעתו להושיב אחיו במצרים ואילו היו שומעין שמכרו אחיהם יאמרו אנשים רעים הם מאד שאפי' לאחיהם מכרו כל שכן שיעשו עמנו רעה אם ישבו אתנו ולכך אמר להם גשו נא אלי ואומר לכם בחשאי".

בעלי התוס' הסבירו שאפילו בנימין וכל שכן יעקב לא ידעו על המכירה ולכן כשיוסף התגלה לאחיו "מתחלה אמר להם יוסף אני יוסף אחיכם העוד אבי חי ולא רצה להזכיר מכירתו מפני בנימין אחיו שלא יתביישו ממנו ושלא יגיד לאביו והפליגן לצד אחר ואמר להם גשו נא אלי הפרידן מבנימין ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי".

אכן, בדיקת הפסוקים מוכיחה כי נושא המכירה מאוד מוצנע. כשיוסף מספר את קורותיו לשר המשקים ולשר האופים הוא איננו מזכיר את מכירתו.:

"כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (שם מ' טו).

גם האחים, כשהם דנים בהתעלמותם ממצוקת וצרת יוסף, אינם מזכירים את המכירה:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (שם, מ"ב כא-כב).

יש מקום לחשוב שאפילו ראובן לא ידע על כך.

גם במסר ששולח יוסף אל יעקב לא נזכרת המכירה, יוסף איננו מתייחס לשאלה כיצד הגיע למצרים. המכירה איננה נזכרת גם בדברי האחים אל יוסף אחרי מות אביהם.

הראשון שהעלה את הסוגיא לדיון וגם הוא בדרך רמז, היה הנביא עמוס בתוכחתו המוסרית לצאצאי יוסף, המנהיגים של ממלכת שומרון:

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב' ו).

חז"ל המשיכו ותלו את חורבן שני בתי המקדש בחטא המכירה. כך מפורש במדרש המפורסם אודות הקיסר שתבע את דמם של עשרת הרוגי המלכות בגלל מכירת יוסף בעבור נעלים. "פעם אחת היה יושב (קיסר רומי) ומצא כתוב וגונב איש ומכרו וגו' (שמות כ"א ט"ז) והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים, ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחביריו ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו חייב מיתה, אמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה, אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב וימכרו את יוסף (בראשית ל"ז כח), וכתיב 'על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים' (עמוס ב' ו'). ואותו קיסר הרשע היה יודע שמכרוהו בנעלים ואמר להם קבלו עליכם דין שמים" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עשרה הרוגי מלכות עמוד 444).

המכירה היא שהפכה את החטא של פגיעה באח, לחטא שפל שאין לו כפרה.

דווקא בימים אלה נזכור ונזכיר כי אף על פי שיש מקום למחלוקות אידאולוגיות ורוחניות, אין מקום למסחור של תורה, מצוות ומעשים טובים. כל מי שמתהדר בגלימה רוחנית ראוי לו להימנע מלעטות גלימה עם כיסים וד"ל.