שנת תשע"ה | שבת פרשת בלק

בדברינו לפרשת חקת הסברנו כי לאבנר בן נר היה סיכוי למלוך כדברי המדרש: "דאמר ר"ש בן לקיש שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהיה זקינו מדליק נר לרבים נקרא שמו נר כתוב אחד אומר [דברי הימים א ח לג] ונר הוליד את קיש וכתוב אחד אומר [שמואל א ט א] וקיש בן אביאל והלא אביאל היה שמו אלא ע"י שהיה זקינו מדליק נר לרבים נקרא שמו נר".

(מסכת שביעית פ"ג ה"ז ובעקבותיו בויקרא רבה פרשת צו פרשה ט).

אם כך, עולה השאלה: מדוע נבחר שאול בן קיש, נכדו של נר ולא אבנר בן נר, שהיה הבן של נר וגם אבא של נר? הרי, אם זכות הדלקת הנרות לרבים היא הקובעת, שמו של אבנר מוכיח שהוא היה קשור חזק יותר לנרות אלה.

אנחנו נצעד בדרך המניחה כי אבנר בן נר היה דוד שאול.

אבנר בטוח שהמלכות מגיעה לו, לפני אחיינו שאול. לכן, כאשר הוא שמע ששאול עוסק בענייני המלוכה ומחפש את האתונות, כלומר, את תמיכת המנהיגים רוכבי האתונות, כמבואר בשירת דבורה:

"לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל... רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין" (שופטים  ה' ט-י)

הוא מנסה לברר מה בדיוק קורה כאן, כדי להבטיח את בחירתו הוא.

כששאול ונערו חוזרים משמואל הנביא, הכתוב מספר לנו:

"וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ אָן הֲלַכְתֶּם וַיֹּאמֶר לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת וַנִּרְאֶה כִי אַיִן וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל" (שמואל א י, יד-טז).

אבנר, דוד שאול, חקר ושוב חקר מה אירע בדיוק? אבל שאול לא  גילה לו, כפי שציווה עליו שמואל הנביא.

לעומתו, שאול, אף על פי שכבר נמשח, ואף על פי שעלה בגורל האלוקי, איננו רואה עצמו כמועמד. וז"ל הכתוב:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" (שמואל א י', כב).

תכונה זו של ענווה, היא זו שהופכת את המועמד למועמד ראוי.

ניסיונו של אבנר בן נר להשהות את מלכות דוד, הענק שבענווים, נידונה מראש לכישלון. אין זה פוטר את אבנר מהאחריות לניסיון זה.

השררה- המלכות העוברת מדור לדור טומנת בחובה סכנה גדולה. גאווה ואטימות לב הנובעת מההרגשה "אלקים לשלטון בחרתנו", עלולה להרוס ולהשחית כל חלקה וכל מידה טובה אחרת. לכן, תנאי יסודי בענייני מלכות הוא התנאי של הענווה.

ההרגשה של:

"וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר ... וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כז) או "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ... וְנַחְנוּ מָה" (שמות  ט"ז, ו-ז), או התחושה של דוד המלך: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כ"ב, ז)

היא תנאי יסודי שמאפשר הנהגה אידאלית על פי התורה. כשיש בסיס כזה, ניתן להעניק שררה העוברת מדור לדור.

זהו גם המסר העולה מדברי הנביא מיכה, המופיעים בהפטרה שלנו:

"עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ד'... הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיך ( מיכה ו' ח)

ההנהגה בימנו עדיין אינה אידאלית, גם אם מדובר בראשית צמיחת גאולתנו. מצד אחד, נבחרים גם מנהיגים שאינם מצטיינים במידת הענווה. מאידך גיסא, אי אפשר לבוא בתביעה של העברת השלטון מדור לדור.

לכן, קבע מו"ר, מרן הגר"ש ישראלי, כי כל ההגבלות המופיעות בהלכות שלטון אינן חלות בימינו שהרי אין בדורנו תפקידי שררה העוברים לדורות.

נוכל לסכם ולומר, שאול זכה במלכות ולא דודו אבנר בן נר, מכיוון ששאול הצטיין במידת הענוה.שאול הפסיד את המלכות לדוד בן ישי, מכיוון שדוד הצטיין במידת הענווה אף יותר משאול.

זוהי תשובה נוספת לשאלה: "מה בין שאול לדוד"?

הבה נתפלל כי גם דורנו יזכה למנהיגים שיצטיינו גם הם במידת הענווה.