שנת תשע"ה | שבת פרשת כי תבוא

חמדת דף היומי: כמשה בשבעה באדר

הגמרא בנזיר (יד, א) מסתפקת מהו הדין כשאדם אומר שיהיה 'כמשה בשבעה באדר', האם הוא נחשב נזיר או לא. נשאלת השאלה מדוע שאדם האומר כן יהיה נזיר?

רש"י כתב שהסברא לומר שאמירתו תחשב כקבלת נזירות היא משום שמאותו יום שמשה נפטר מן העולם שוב לא שתה יין. לכאורה, קשה להבין פירושו, שהרי אין לומר שאדם שאינו שותה יין משום שאינו חי יש בזה משום נזירות. המאירי (ד"ה כבר ביארנו) כתב שהפירוש הוא שמן הסתם ביום מותו עצמו הוא לא אכל ושתה, ומזה נובע ספק הגמרא. אך כתב שלמעשה אין לגמרא כלל ספק, ודבר פשוט הוא שהנודר כמשה בשבעה באדר אינו כלום, שהרי הנודר לא התפיס באדם שקיבל נזירות, אלא באדם שלא שתה יין מסיבות אחרות.

תוספות מפרשים שבזמן שמת משה היו אנשים רבים שנדרו נזירות משום הצער על מיתתו, וכשאדם אומר הריני כמשה בשבעה באדר, כוונתו שהוא כאדם ששמע על מיתת משה ונדר נזירות. הצד לדעתו לומר שהוא לא יהיה נזיר הוא משום שבאותו יום משה גם נולד ובאותו יום הייתה שמחה, ולא צער, ולמעשה אותו אדם קיבל על עצמו לשמוח כיום שנולד בו משה (מכאן יש שמוצאים מקור לשמחה בימי הולדת).

קרן אורה (ד"ה אמר כמשה) ביאר שיש ראייה לדברי תוספות שעם ישראל היו נזירים אחרי מות משה, מספרי (דברים שנז, ח) שם למדו שמשך זמן הנזירות הוא שלושים יום כמו שלושים ימי אבל משה ולכן מן הסתם בימי אבל משה האנשים היו נזירים.

הרמב"ם (פרק ד מהלכות נזירות) לא הביא את ספק זה כלל. רדב"ז (ד, ח) ולחם משנה (ד, ו) ביארו שזאת משום שלדעת הרמב"ם הספק לא נפשט, וספק נזירות להקל. אמנם תורת חיים (מהרח"ש ג, לה) תמה על זה שלדבריהם היה לרמב"ם לכתוב את המקרה ולכתוב שהדין להקל, ולא היה לו להשמיט. וכותב שאולי השמטת הרמב"ם נובעת מכך שמקרה זה הוא דבר שאינו מצוי. אמנם לפי דברי המאירי אין כלל קושיה מדוע הרמב"ם השמיט זאת.

הרמב"ם (נזירות ד, י) פסק שאדם האומר שהוא נזיר יום אחד לפני מיתתו חייב לנהוג כל חייו בכל דיני הנזירות וזאת משום שהוא אינו יודע מתי יום מותו. ולדעת ה'צפנת פענח' הרמב"ם ביאר אחרת לגמרי את ספק הגמרא, וממנה הוא למד את דינו: הרמב"ם למד בגמרא שהאומר 'הריני' כבר קיבל על עצמו נזירות, והאמירה 'כמשה בשבעה באדר' אינה התפסה באדם אחר שקיבל נזירות, אלא תיאור זמן מתי תחול הנזירות, והיא תחול כמו 'משה בשבעה באדר' דהיינו ביום מותו של האדם. הגמרא הסתפקה שמא אדם שאינו יכול להשלים נזירותו אינו נזיר, אך להלכה הוא נזיר (כן פירש גם הגרי"ז בחידושיו לנזיר). ולדעתו מספק זה עצמו למד הרמב"ם את דינו שהנזירות חלה, והוא חייב להיות נזיר כל ימיו. כך למעשה הרמב"ם גם פסק את הגמרא של 'משה בשבעה באדר'.

סיכום: הגמרא מסתפקת האם האומר 'הריני כמשה בשבעה באדר' נחשב לנזיר, לדעת רש"י והמאירי הוא מתפיס במשה שלא שתה יין, ולדעת תוספות הוא מתפיס באנשים שנדרו נזירות אחרי מות משה. חלק מהמפרשים ביארו שהרמב"ם לא הביא את הספק משום שהוא פסק בו לקולא, או משום שהוא אינו מצוי, אך לפי המאירי הגמרא לא הסתפקה, והיה ברור לה שאין כאן נזירות כלל. לדעת ה'צפנת פענח' הרמב"ם פסק את גמרא זו אלא שהבין שהיא עוסקת באדם האומר שנזירותו תחול יום לפני מיתתו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר