שנת תשס"ח | שבת פרשת נח

שו"ת במראה הבזק

ניו יורק, ארה"ב New York, USA

תשרי תשס"ד

שינוי מנהגי הבעל לפי מנהגי האישה

שאלה

בוגר ישיבתנו, אשכנזי, עומד להתחתן עם בחורה ספרדייה. היא רוצה שהבית ינהג לפי מנהג הספרדים, וכן יתחנכו הילדים. הוא מסכים, וגם רוצה לקבל על עצמו כל מנהגי הספרדים, הן לחומרה והן לקולא (וגם אביו לא מתנגד), בטענה שזה כמו אדם המשנה את מנהגיו בהגירתו לעיר עם בית-דין אחר, שמותר לכתחילה. האם אכן הוא רשאי לנהוג כך?

תשובה

בני זוג מעדות שונות צריכים לקבוע את המנהג בביתם לפי המנהג בקהילה שבה הם חיים ומתפללים. אם זו קהילה הנוהגת כמנהגי הבעל עליהם לנהוג כמנהגים אלו, ואם זו קהילה הנוהגת כמנהגי האישה עליהם לנהוג כמנהגיה.

אם הם חיים במקום שבו ישנן קהילות שונות או קהילה מגוונת ללא מנהג אחיד, על האישה לנהוג כמנהגי בעלה.

בנדון דידן, שהאישה חפצה שבעלה ינהג כמותה וגם הוא חפץ בכך, הם יכולים לקבוע את מקומם בקהילה הנוהגת כמנהגי האישה, ואז הוא יכול לעבור למנהגיה¹.

___________________________________________________

[1] בנישואין של בני זוג מעדות שונות יש צורך לקבוע מנהג אחיד בבית. דבר זה מופיע כבר בשו"ת התשב"ץ (ג סי' קעט) ואחריו בפוסקים נוספים – ראה סיכום השיטות בעניין במאמרו של הרב מנחם סליי ("נועם" כג עמ' קמה), במאמרו של הרב אברהם וסרמן ("תחומין" טו עמ' 301) וכן בשו"ת "יביע אומר" (ה או"ח סי' לז). יש לכך כמה נימוקים בפוסקים. התשב"ץ (שם) כותב: "ואין ספק שהאישה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו, דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטרת מקהילת בית אביה. ודבר זה מילתא דפשיטא היא, ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שלחן אחד חלוקין בעיסותיהן, האסור לזה מותר לזה".

בהמשך הדברים הוא קובע שגם אם האישה מתאלמנת ר"ל, כשיש לה ילדים נשארת במנהגי בעלה. בשו"ת "אדמת קודש" (ב או"ח סי' ב) כותב שתנהג כמנהג בעלה ואל תשנה מפני המחלוקת. הוא מביא בתשובתו את הסוגיה בפסחים (נא ע"א), שההולך ממקום למקום משנה מנהגיו, ולכן גם האישה צריכה לשנות את מנהגיה – כיוון שהולכת למקום בעלה. מסיבה זו גם ה"אגרות משה" (או"ח א סי' קנח) כותב שאישה תשנה למנהג בעלה.

הרב יהודה סגל (ב"צומת התורה והמדינה" ב עמ' 207 וכן בספרו "דברי יהודה זרחיה") כתב שיש בעיה של "לא תתגודדו" בחילוק מנהגים בבית (ייתכן שגם התשב"ץ כיוון לזה – כך טען ב"תחומין" הנ"ל), וגם הוא כתב שיש עדיפות למנהגי הבעל. ה"אגרות משה" והרב סגל הוכיחו מכמה הלכות, כמו כיבוד הורים, שהאישה נפטרת מכיבוד הוריה לאחר הנישואין, וכן בהפרת נדרים הבעל מפר במקום האב, שמנהגי הבעל הם הקובעים בבית והאישה צריכה לנהוג כמנהגיו. על כן כתבנו שבמקום שבו אין קהילה ברורה שבה הזוג חי, עליהם לנהוג כמנהגי הבעל, וכשהם קובעים את מגוריהם או את תפילתם בקהילה הנוהגת כמנהגי האישה – עליהם לנהוג כמנהגי האישה. מקרה כזה נמצא בגמרא (עירובין מא ע"א), שרבי אלעזר בן רבי צדוק לא השלים תענית ט' באב שנדחתה ליום ראשון מפני שיום זה, י' באב, הוא יום חג קרבן עצים למשפחתו. התוספות מעיר שרבי אלעזר בן רבי צדוק היה כהן, והחג הוא של משפחה משבט בנימין, ומתרץ: "שמא אמו היתה מבנימין, או חתנם היה והיה עמהם בסיעתם". ה"חתם סופר" (השמטות לחו"מ סי' קפח) הוכיח ממקרה זה שההולך ממקום למקום משנה את כל מנהגיו, אף אם נוגעים לאיסורים, שהרי רבי אלעזר בן רבי צדוק לא השלים צום ט' באב משום שבמקומו לא נהגו כך. ואף שבמנהגי איסור והיתר הסתפק ה"חתם סופר" באותה תשובה, שם מדובר בשתי קהילות שהתאחדו מפני שהתמעטו, וייתכן שהייתה זו התאחדות זמנית – מה שאין כן בנישואין.

יש אמנם מקום לצדד שהבעל יוכל לנהוג כמנהגי האישה, וזאת לטעמים של מניעת מחלוקת ו"לא תתגודדו", שהעיקר הוא שיהיה מנהג אחד בבית, וכשיש הסכמה בין בני הזוג לנהוג כמנהגי האישה לכאורה אפשר היה לנהוג כך. וייתכן לומר שאפילו לאלו שדנו משום "הולך ממקום למקום" והגדירו שהבעל הוא המקום הקובע, אין לקביעה זו מקורות מוכרחים, והראיות שהביאו אינן נוגעות בהכרח לתחום המנהגים.

שו"ת "בני בנים" (ג סי' כט) חידש שהתשב"ץ לשיטתו בקביעת מקום המגורים, שהולכים אחר הבעל, אך שיטת ר"ת שהבעל הולך למקום האישה, וחשו לדעתו המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי, והרמ"א כתב שאין כופין אותה לילך אחריו. על כן נקט שאינה חייבת לקבל את מנהגי הבעל באותם עניינים שאינם בינו לבינה, וקדמו במסקנה זו הרב ח"ד הלוי ("תחומין" ו עמ' 79). אם כן לשיטתם, בצירוף הנימוק שיש לאחד את המנהגים בבית, יש מקום לשקול שהבעל יקבל את מנהגי האישה. וכיוון שפוסקים רבים נקטו שיש לקבוע ליסוד הבית את מנהגי הבעל, על כן כתבנו שכך ראוי לעשות, וכן הורה הגר"מ אליהו. הדרך היחידה שיש בידי הזוג החפצים במנהג האישה היא לקבוע את מקומם בבית כנסת הנוהג כמנהגיה, ואז יוכלו לנהוג גם הם כך; ובפרט שישנה הסכמה מצד הורי הבעל לכך, שיש לדבר זה משמעות לגבי מעבר למנהגים אחרים, כפי שמופיע בספר "ועלהו לא יבול" (עמ' 30) בשמו של הגרש"ז אויערבך, שאם ההורים מוחלים על הצורך להמשיך במנהגם יש פחות בעיה מבחינת "אל תטוש תורת אימך".

לגבי התרת נדרים כותב ה"אגרות משה" (הנ"ל) שאין לאישה צורך להתיר, ואם היה לה צורך להתיר ייתכן שלא היה מועיל, שכן בחומרות שמקורן בהנהגת העיר רק העיר כולה יכולה להתיר, וייתכן שרק האבות עצמם יוכלו להתיר – עיין במאמרו של הרב ב"מ בירג (אזרחי) ("נועם" ב עמ' רמח). ומסתבר שהוא הדין אם קבעו את מקומם בקהילה שנוהגת כמנהגי האישה, שאין לבעל צורך להתיר. זו גם נקודה נוספת שבגללה ראוי שהבעל לא ישנה למנהגי אשתו, שכן ישנם דברים שאף התרת נדרים אינה מועילה בהם, ואף שהאישה יכולה לשנות, כתבו על כך ה"אדמת קודש" וה"אגרות משה" שייתכן שלגבי הנשים לא קיבלו הקהילות את המנהגים באופן מחייב, כיוון שידעו שעומדות להינשא אף לאנשים מקהילות אחרות – מה שאין כן לגבי הגברים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר

מדורים נוספים בגיליון זה: