שנת תשע"ו | שבת פרשת מצורע

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - חציצה בטבילה

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר (ויקרא יד ט)

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ג, ערך חציצה בטבילה, טורים 543 - 575

ראה באנציקלופדיה תלמודית כרך יז, ערך חציצה טור' א ואילך – באריכות

תלמוד בבלי, סוכה ו א: 'ורחץ את בשרו במים' - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. 'ורחץ את בשרו במים' - את הטפל לבשרו, ומאי ניהו - שערו.

* * *

חציצה היא הבדלה והפסקה בין שני דברים, במקום שהצריכה התורה שלא יהיה הפסק ביניהם, והוא מלשון מחיצה.

כל הטעון טבילה במקווה, בין אדם ובין כלים, לא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים; ואם היה דבר חוצץ, לא עלתה לו טבילה, והרי הוא טמא כשהיה [1].

תנאים בדיני חציצה - באופן כללי, הגדירו חז"ל והפוסקים תנאים שונים בדיני חציצה:

רובו ומקפיד - דבר תורה, דבר החופה את רובו של הטובל, והוא מקפיד עליו ורוצה להעבירו, הרי זה חוצץ, ואם אינו מקפיד עליו, או שהיה חופה רק מיעוטו, אינו חוצץ; ומדרבנן גזרו על מיעוטו ומקפיד, וכן על רובו ואינו מקפיד; אבל אם היה הדבר חוצץ במיעוטו ואינו מקפיד עליו, אינו פוסל אפילו מדרבנן [2]. אכן, כתבו הפוסקים שנהגו להחמיר ולהסיר הדבר החוצץ, אף שהוא מיעוט ואינו מקפיד [3], אבל אם אי אפשר להסירו, הרי זה כדיעבד ומותר לטבול [4].

גדרי הקפדה - מספר כללים נאמרו בגדרי ההקפדה: מקפיד היינו שדעתו להסירו, ואינו מקפיד, היינו שאינו שם לבו אליו אם עבר מגופו או לא, ואין סופו ליטלו [5]; היה מקפיד  לפעמים, אף על פי שבשעת הטבילה אינו מקפיד, הרי זה חוצץ [6]; אם כל אדם אינו מקפיד בכך, אף על פי שזה מקפיד בדבר לפעמים, יש אומרים שאין זה חציצה, אם אינו מקפיד בזמן הטבילה [7], ויש חולקים [8]; דבר חוצץ שרוב בני האדם מקפידים עליו, או דבר שרוב בני האדם אינם מקפידים עליו, והוא מקפיד עליו לפעמים, נחלקו הפוסקים אם דבר זה חוצץ לגביו או לא [9]; דבר חוצץ המשמש לרפואה, יש כתבו שכיוון שרצונו להסירו אלא שאינו יכול, הרי זה נקרא מקפיד עליו וחוצץ [10], אך רבים חולקים וסוברים שאינו נקרא מקפיד ואינו חוצץ [11]; דבר חוצץ שאי אפשר להסירו מחמת הסכנה, אינו חוצץ [12], אבל אם הסכנה היא רק בשעת הטבילה, יש שכתבו שחוצץ [13]; דבר שהוא מצטער בנטילתו אינו חוצץ [14]; דבר העשוי לנוי, יש אומרים שאינו חוצץ, ויש חולקים [15]; אם אינו יכול להסירו אלא על ידי אומן, אינו חוצץ [16]; אם אינו מקפיד על עצם הדבר החוצץ, רק מסירו לפעמים בגלל סיבות אחרות, אינו חוצץ [17].

דבר העומד להינטל - מחלוקת תנאים ופוסקים היא אם כל העומד להינטל חוצץ או לא [18].

בית הסתרים - בית הסתרים, אף שאין צריך שיבואו בו מים בשעת הטבילה, צריך שיהא ראוי לביאת מים, ולכן אסור שיהא בו דבר החוצץ [19]. נחלקו ראשונים אם היה דבר חוצץ בבית הסתרים, אם פסולה הטבילה מן התורה או רק מדרבנן [20]. יש מהאחרונים שנסתפקו בהגדרת בית הסתרים - יש מי שסבור, שלא חילקו חכמים בין המקומות השונים, וכל מקום צריך שיהא ראוי לביאת מים [21]; ויש הסבורים, שבית הסתרים שלעולם אינו מתגלה, כגון חלל הגוף וכיו"ב, אינו צריך להיות ראוי לביאת מים [22].

מקום הבלוע - מקום הבלוע, שאף פעם לא מגיעים מים לשם, אינו צריך שיהא ראוי לביאת מים, ואם יש בו דבר חוצץ, אינו פוסל את הטבילה [23].

דבוק ומהודק - יש דברים החוצצים בגלל שהם דבוקים לגופו של הטובל, כגון טיט הדבוק באדם [24], ויש דברים החוצצים בגלל שהם מהודקים לגופו, אף על פי שאינם דבוקים. דברים מהודקים, אם הם רפויים, שהמים נכנסים בינם לבין גופו, נחלקו הפוסקים אם הם חוצצים או לא [25]. יש מי שכתב, שדבר החוצץ שהוא רק מונח על הגוף, ולא דבוק לו, הוא חוצץ רק במקומות הגלויים, אבל בבית הסתרים הוא מותר לכתחילה [26].

זמן קצוב וקצר - אם הדבר החוצץ הוא לזמן קצוב וקצר, אין להכנס לקולות, ויש להמתין בטבילה עד שהדבר החוצץ יסולק [27]; ויש המקילים כאשר יש חשש למכשול, וכאשר יש עוד סניפים להקל [28].

פרטי דינים [29]

אוזניים - אחת הבעיות הקשות בהלכות חציצה רפואית היא במצב של דלקת אוזניים כרונית, הדורשת הימנעות ממגע עם מים. לצורך זה יש לסתום את תעלת האוזן החיצונית מפני מגע מים, דבר המהווה חציצה. המצבים הרפואיים המהווים בעיה הלכתית הם כאשר קיים חור בעור התוף, או כאשר תעלת האוזן ניכרתת בניתוח יחד עם עור התוף ועצמות השמע, וקיים חלל משותף של האוזן התיכונה והעצם שמאחורי האוזן [30].

מרבית הפוסקים נדחקו להיתרים שונים, בצירוף תנאים הלכתיים שונים, כדי להציל את האשה מכבלי העיגון [31], ויש מי שכתב שבמקום צורך גדול, וכל שכן במקום עיגון, וודאי מחוייבים להורות אם רק נראה להתיר, ואסור להיות מן הענווים ולעגן בת ישראל, או לגרום להכשיל באיסורים [32].

יסודות ההיתר בנויים על החשש מפני עיגון האשה, או מפני הכשלת הזוג באיסור נידה; צמר הגפן שבתוך תעלת האוזן הוא מיעוט; תעלת האוזן היא בית הסתרים; השימוש נעשה לצורכי רפואה ולמניעת סכנה.

מצינו בין האחרונים תנאים שונים הנחוצים להיתר, או שיכולים לשמש סניפים להיתר: האשה משתמשת בצמר הגפן כל הזמן, ולא רק בשעת הטבילה, שאז הוא אצלה כדבר שאינו מקפיד, ומשך זמן זה הוא שבעה ימים רצופים, שלושים יום, או חצי שנה, לפי דעות שונות; צריכה להקפיד להכניס את צמר הגפן עמוק לתעלת האוזן, כדי שיהא בבית הסתרים; תרפה מעט את צמר הגפן, כך שיהא ראוי לביאת מים; תלחלח אוזנה במי המקווה קודם הטבילה; תלחלח אצבעה במי מקווה ותיסתום את אוזנה באצבע זו; תנקה היטב את תעלת האוזן לפני הכנסת צמר הגפן; תשתמש בחומר חדיר למים; תשתמש בשמן דגים [33].

אכן, יש פוסקים שונים, שבשעת הצורך  הסכימו להתיר הטבילה גם בהיעדר חלק מהתנאים האמורים לעיל: יש שהתירו הטבילה, גם אם מכניסה את צמר הגפן רק בשעת הטבילה [34], או שמרגילה עצמה ללכת עם צמר הגפן באוזנה שבוע לפני הטבילה [35]; יש שהתירו לטבול את צמר הגפן גם בשמן, כדי למנוע חדירת מים לאוזן [36]; יש שהתירו גם ללא הרטבת האוזן או צמר הגפן במי המקווה [37]; יש שהתירו אפילו בהידוק צמר הגפן בתוך תעלת האוזן [38]; יש מי שהתיר אפילו כשצריכה לצמר הגפן רק ליתר זהירות, ולאו דווקא בסכנה או ספק סכנה [39].

לעומתם, יש מן הפוסקים שהחמירו והגבילו יותר את התנאים האמורים לעיל, כגון שדווקא אשה אחרת תטבול אצבעה במקווה ותסתום את אוזנה של הטובלת, ולא הטובלת עצמה [40]; אם זקוקה לצמר הגפן רק בשעת הטבילה, אסורה לטבול כך אפילו אם יש לחשוש שתעבור על איסור נידה, או שתצטרך להתגרש מבעלה [41]; שהאצבע הסותמת או צמר הגפן הסותם יהיו רפויים, כדי שיהיה ראוי לביאת מים [42]; ויש שאסרו בכלל שימוש בצמר גפן בעת הטבילה [43].

הפוסקים דנו באמצעים שונים, המשמשים כיסוי לאוזן מפני חדירת מים. הדרך המקובלת, שרובם דנו בה, היא על ידי הכנסת צמר גפן, וכמבואר לעיל; אפשרות אחרת היא שימוש בפקק מיוחד לסתימת האוזן. אם הפקק גדול ממידת תעלת האוזן, אין להשתמש בו, ואם הוא מתאים במיוחד לאשה, כך שניתן להכניסו לעומק תעלת האוזן בלי שיבלוט החוצה, דינו כמו צמר גפן [44], ויש מי שאסר חציצה בפקק באוזן, ששמים אותו רק לצורך הטבילה [45]; אפשרות נוספת היא שימוש בטיפות שומניות המגינות מפני חדירת מים, ובזה מצינו הבדלים בין סוגי הטיפות השונות - יש שהתירו טיפות משמן דגים, מכיוון שברייתו של הדג מהמים, דינו כמים [46], ויש הסבורים ששמן דגים מהווה חציצה, מכיון שהוא דבר שומני, ואינו מתערב עם המים [47], יש שהתירו טיפות העשויות מגליצרין מכיון שהן עשויות מנפט, ויש הסבורים שמכיוון שהנפט נובע מהקרקע, יש לו דין של מעין [48], ויש מי שכתב, שזה הטיפול המומלץ מבחינה רפואית במקרים של חסר גדול ונרחב של תעלת האוזן והאוזן התיכונה [49], ובסתם טיפות שמן נחלקו אם הם חוצצים או לא [50]; ניתוח השתלת עור התוף, במקרה של חור בעור התוף, הוא הדרך העדיפה מבחינה רפואית והלכתית כאחת, שאז פותרים את הבעיה ההלכתית בצורה מלאה, כי אחרי הניתוח אין עוד חשש מפני חדירת מים [51]. עוד יש מי שהציע, שאשה אחרת תיטבול אצבעה במים סטריליים שאובים, ותכניס את האצבע הרטובה לאוזן האשה החולה, ולאחר הטבילה תנגב האשה את האוזן היטב [52].

התקן תוך-רחמי - ההתקן עצמו (במקום שהוא מותר כאמצעי למניעת הריון) אינו חוצץ, שכן הוא מונח במקום הבלוע, ואף כי יש חוטים היוצאים דרך צוואר הרחם  לתוך הפרוזדור, אף הם אינם חוצצים בטבילה [53], אלא שיש להיזהר שהחוטים לא יהיו דבוקים לכותלי הרחם [54]. יש מי שכתב, שיקפיד הרופא לקצר עד כמה שאפשר את החוטים [55], ויש מי שכתב שעדיף לסדר את ההתקן התוך-רחמי ללא חוטים, אבל אם אי אפשר, יש להתיר הטבילה גם עם החוטים [56].

טבעת המוכנסת לעומק הפרוזדור - יש אומרים שהיא חוצצת, כי בזמן לידה ובזמן הווסת האשה מוציאה אותה, אלא אם כן היא בעומק רב, במקום שאין השמש דש בו [57]; ויש אומרים, שאין היא חוצצת גם אם צריכה להסירה ללידה, אלא אם כן מסירה אותה בכל ווסת [58]; ויש מי שהבדיל לענין חציצת הטבעת, אם היא במקום כזה שבתינוקות היושבות בפישוק רגלים ניתן לראותה, יש להחמיר, ואם עמוק מכך, מותר [59]. ובימינו אין משתמשים עוד בטבעת כזו, אלא מנתחים את האשה הסובלת מצניחת רחם.

עיניים - עין תותבת שלא ניתן להסירה ממקומה, איננה חוצצת [60]. הפוסקים נימקו דין זה בכמה טעמים: העין התותבת בטלה למקום המושב; היא עשויה לנוי; האשה בושה להסירה, ואדרבה גנאי הוא לה להסירה; המקום ראוי לביאת מים; מושב העין הוא מקום הבלוע, ולא בית הסתרים; דבר מהודק אך לא דבוק בבית הסתרים אינו חוצץ. אם ניתן להסיר את העין התותבת - יש הסבורים, שלכתחילה צריכה להסירה קודם הטבילה, ובדיעבד אם לא הסירה, עלתה לה טבילה [61]; ויש הסבורים, שגם לכתחילה לא צריכה להסירה [62]. יש מי שכתב, שאם נוהגת להסיר את העין המלאכותית בלילה, הרי היא חוצצת [63], ויש מי שהבדיל בין אם העין התותבת מהודקת היטב או רפויה [64].

עדשות מגע - לעניין הלכות חציצה בטבילה יש להבחין בין שני סוגים של עדשות מגע: כאלו שאינן קבועות, היינו שיש להוציאן מהעין כל יום, שאם לא כן יכול להיגרם נזק לעין (בסוג זה יש עדשות קשות, ויש עדשות רכות); כאלו שהן קבועות לזמן רב, היינו שאין צורך להוציאן מהעין אלא אחרי חודשיים ויותר (בסוג זה יש עדשות קבועות-רכות, שלאחר זמן מנקים אותן ומחזירים אותן, ויש עדשות חד-פעמיות, שלאחר זמן זורקים אותן) [65].

בענין העדשות שאינן קבועות - יש מי שסבור, שהן חוצצות בטבילה, ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וצריכה לחזור ולטבול [66]; ויש הסבורים, שלכתחילה צריכה להסיר העדשות, אבל בדיעבד עלתה לה טבילה [67]. אם עצמה עיניה בצורה חזקה, יש מי שכתב שצריכה לחזור ולטבול, אלא אם כן לנה כבר עם בעלה [68]. הטעם לאיסור טבילה עם עדשות מגע הוא מכיוון שמקפידים להוציאן כל לילה, נחשבים הם כמיעוט המקפיד.

ואם מדובר בעדשות מגע קבועות, שלא מסירים אותן זמן רב - יש אומרים, שמותר לטבול אתן לכתחילה [69]; ויש אומרים, שלכתחילה צריכה להסיר גם אותן, ואם שכחה להסירן, תעשה שאלת חכם [70].

ליפלוף שבעין, אם הוא הליחה בתוך העין החולה, אינה חוצצת, ואם היא חוץ לעין בעפעפיים, הרי היא חוצצת; אם  הליפלוף לח הוא אינו חוצץ, ואם הוא יבש, הרי הוא חוצץ [71].

אשה הסובלת ממחלת עינים, שאסרו לה הרופאים להרטיב את העינים, העצה היעוצה היא שאשה אחרת תדיח ידיה במי המקווה, ותכסה את עיני האשה הטובלת [72]; ויש מי שכתב, שהאשה עצמה יכולה להדיח אצבעותיה במי המקווה ולכסות את עיניה בשעת הטבילה [73].

פצעים ונגעים - עור עבה או יבלת ברגלים, אף אם נוהגת לחתוך אותו, אינו חוצץ [74].

איבר ובשר המדולדלים, שעומדים להיחתך, יש אומרים שאינם חוצצים [75], ויש אומרים שהם חוצצים [76].

דם יבש שעל המכה, הרי הוא חוצץ [77], וכן דם שנסרך בבשר, היינו שמתחיל להתייבש ולהידבק קצת כשתולים בו אצבע [78]. דם שנצרר תחת העור אינו חוצץ [79], וכן מוגלה שבתוך הפצע, איננה חוצצת [80].

אשה שקיבלה חיסון נגד אבעבועות או שחפת, ואזור החיסון הפך לפצע שאסור לגרדו, צריכה לרככו במים חמים ואחר תטבול, ואם אסור לה לרככו, תמתין עד שיתרפא [81].

ציפורן חודרנית, ששמו פתיל תחבושת להגביהה, יש בזה חשש חציצה [82].

גלד המכה, כל זמן שעדיין לא נתרפא הפצע שתחתיו, הרי הוא כעור הבשר ואיננו חוצץ, וכשנתרפא תחתיו, הרי הוא חוצץ [83]. גלד המכה, צריך לרככו היטב במים חמים, כדי להסיר את החלקים שמחוץ לפצע עצמו [84], ואם מצטערת בהסרת הגלד שמעל הפצע ממש, אין זה חציצה, ומותרת לטבול אף לכתחילה [85].

אשה שיש לה צמר גפן בעומק פצע ניתוח, וצריך להיות שם לזמן מוגדר, אף על פי שהוא בעומק הפצע, קשה להתיר [86].

אשה שעשו לה ניתוח, ואסור לה  להרטיב מקום הניתוח - יש מי שהתיר לחבוש את המקום בעור של דג, מכיוון שדג ברייתו מן המים, אין הוא חוצץ [87]; ויש מי שאסר, ועליה להמתין עד להחלמתה [88].

אשה הסובלת ממחלות עור, כגון אקזמה, שאסור לה להרטיב הפצעים - יש מי שהתיר למרוח שמן דג, שדוחה את המים, ומכיוון שברייתו מן המים והוא מרוסק, אין זה מהווה חציצה [89]; ויש מי שהתיר למרוח גם שמן אחר כגון ווזלין, כיוון שהוא מקום מועט, לצורך רפואה, ושעת הדחק [90].

גבס על האצבע לזמן ממושך, לא חוצץ [91]. אמנם אם אפשר לדחות את הטבילה עד להסרת הגבס, תבוא עליה ברכה, אבל כשיש חשש שיבוא להרהור עברה אין לעכב הטבילה [92]; ויש מי שסבור, שגבס חוצץ, אפילו אם הוא לזמן ארוך [93].

רטיה על פצע חוצצת בטבילה [94], ובפרט אם מחליפים אותה מזמן לזמן [95], והיינו דווקא אם האגד שעל המכה מהודק, אבל אם הוא רפוי, אינו חוצץ [96]. אם אי אפשר להסיר את התחבושת שעל הפצע מחמת ציווי הרופא, או מחמת הצער, אינו חוצץ בטבילה [97], אך אם נשארו עוד מספר ימים עד להסרת הרטיה, יש להחמיר ולהמתין [98], ויש מי שכתב, שיש להחמיר עד שלושה חדשים, ורק אם הרטיה עליה יותר מפרק זמן זה, אין היא חוצצת [99]. יש שחילקו בין פצע שאין וודאות שיתרפא, שאז הרטיה אינה חוצצת, לבין פצע העומד להתרפא, שהרטיה חוצצת [100]; ויש מי שסבור, שאף אם הרטיה היא לזמן ארוך, הרי היא חוצצת בטבילה [101].

ציפורניים - נהגו הנשים ליטול ציפורניהם בשעת טבילה, כיון שמצוי שיש תחתיהן טיט ובצק, או כיון שאינן יודעות להבחין מה נקרא כנגד הבשר ומה אינו כנגד הבשר [102]. בדיעבד אם טבלה ללא קציצת הציפורניים, אם בדקה קודם הטבילה ולא היה בה דבר חוצץ, עלתה לה טבילה [103], אך מכיון שכבר נהגו ליטול ציפורניים, אם נשאר בידה אפילו ציפורן אחת וטבלה, צריכה טבילה אחרת [104]. אך אם כבר לנה עם בעלה, לא תחזור ותיטבול [105]. קציצת הציפורניים היא עד מקום שהשחרות שתחתיהן ניכרת, ויותר מזה אף דקדוק מצווה אין כאן [106].

נשים המגדלות ציפורניים לנוי או לצורך מלאכתן, לכתחילה צריכות לגוזזן, ובדיעבד אינן חוצצות [107].

אשה שצובעת את ציפורני ידיה, צריכה לכתחילה להסיר את הצבע ולנקות את הציפורניים היטב; ואם אינה יכולה בשום אופן לנקותן מהצבע, לא תדחה את הטבילה, אלא תצבע את כל הציפורניים בצורה טובה, ולא תשאיר צבע סדוק או מקולף, כיון שהנשים מקפידות שלא יהיה על ציפורניהן צבע שאינו מושלם [108].

לכתחילה אין לטבול עם ציפורניים מלאכותיות, שמדביקים לנוי על הציפורניים הטבעיות, אבל בדיעבד אם טבלה כך, או אם הסרת הציפורניים תגרום לדחיית הטבילה, כי קשה להסיר את הדבק, או אם אי-הדבקתן תגרום שתהא מאוסה על בעלה - מותר; ואם נפלה ציפורן אחת, הרי השאר חוצצות, כי אין זה עוד בגדר נוי [109].

מקורות והערות

 [1] סוכה ו א; ב"ק פב א; חולין י א; רמב"ם מקוואות א יב; מאירי נידה סו ב. ושם מקורות שונים ללימוד דין זה מהתורה, ומהלכה למשה מסיני; [2] עירובין ד ב; נידה סז א; רמב"ם מקוואות א יב. וראה באריכות בגדרי כלל זה בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עד; [3] סמ"ג עשין כז, ולאווין קיא; סמ"ק סי' רצג; מרדכי שבועות סי' תשמח; רמ"א יו"ד קצח א; ט"ז שם סק"ד; [4] חכמת אדם קיט ג; ערוה"ש יו"ד קצח ט; [5] ר"ח סוכה ו ב; ר"ש מקוואות ט ז; רמב"ם מקוואות א יב; [6] בעלי הנפש שער הטבילה דיני חציצה; רא"ש הל' מקוואות סי' כה; רמ"א או"ח קסא ג; [7] סדרי טהרה סי' קצח סק"ד, בדעת הט"ז; [8] סדרי טהרה שם; [9] ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה, עמ' טז-יז; [10] חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם בית הנשים אות יב; לחם ושמלה סי' קצח סק"ס; [11] שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' קס; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' צא; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנט; שו"ת משיב דבר סי' לו; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' קמז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עט; שו"ת בית יצחק חיו"ד סי' יט; [12] או"ז סי' שסב אות יא; לבוש יו"ד סי' קצח אות ו; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קמז; שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצב; סד"ט יו"ד סי' קצח סקי"ט; [13] חזו"א יו"ד סי' צב סק"א וסק"ח; [14] סמ"ג לאווין קיא; מרדכי שבועות סי' תשמח; סמ"ק סי' קפא, וסי' רצג; שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' סה; [15] ראה רשב"א תורת הבית הקצר סוף בית ז, ובתשו' המיוחסות סי' קכד; רא"ש הל' מקוואות סי' כז; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם שער הנשים אות יב; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קצח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קד; [16] שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עט; גידולי טהרה סי' כב; [17] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצב; [18] ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה אות ד; [19] קידושין כה א; נידה סו ב; רמב"ם מקוואות א י; בעלי הנפש, שער הטבילה דיני חציצה; טושו"ע יו"ד קצח כה; [20] ראה באנציקלופדיה תלמודית שם; [21] שו"ת רעק"א סי' ס; [22] שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קי; חכמת אדם כלל קיט, בבינת אדם בית הנשים אות יא; [23] ר"ש מקוואות סופ"י; או"ז סי' ע, וסי' שסב; מרדכי שבועות סי' תשנ-תשנא; טושו"ע יו"ד קצח יא; [24] מקוואות ט ב; רמב"ם מקוואות א יב; טושו"ע יו"ד קצח יד; [25] ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ח; [26] ראה באריכות בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צח-קג; [27] שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' צא; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פה; [28] שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' סה; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד סי' קכה-קכו; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פו; [29] הנושאים נידונים לפי סדר א"ב; [30] י. ברמה, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 275 ואילך; [31] ראה א. שטינברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' רמ ואילך; [32] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סוסי' קא; [33] שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קצה, וסי' קצז; שם ח"ב סי' פב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רסב; בן איש חי שנה ב פר' שמיני סק"י; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' כז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' עא; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קע; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' ע; חזו"א יו"ד סי' צד סק"ח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כט; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' פג; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צח-קג; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קלח-קלט; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' לא; שם ח"ו סי' מא; [34] שו"ת אמרי יושר שם; שו"ת אגרות משה שם; שו"ת ציץ אליעזר שם. וכן משמע משו"ת מלמד להועיל שם; [35] שו"ת הר צבי שם; [36] חזו"א שם. וכתב שיתכן שצריכה לטבול במים פושרים דווקא, שמחלחלים ביתר קלות; שו"ת אגרות משה שם; [37] שו"ת משפטי עוזיאל שם; שו"ת שרידי אש שם; [38] שו"ת מהר"ש ענגיל שם; שו"ת אגרות משה שם; [39] שו"ת אגרות משה שם; [40] בן איש חי שם; [41] שו"ת מהרש"ם שם; [42] בן איש חי שם; שו"ת חבצלת השרון שם; שו"ת מלמד להועיל שם; [43] בן איש חי שם; שו"ת צפנת פענח סי' סד; [44] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' פה; שו"ת ציץ אליעזר שם; [45] שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' עה אות ב; [46] שערי טבילה סי' מא. וראה במאמרו של הרב מ. קליינמן, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' רסב ואילך; [47] הגרש"ז אויערבאך, הובא בס' שערי טבילה, סי' ד; [48] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב קליינמן שם; [49] י. ברמה, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 275 ואילך; [50] ראה במאמרו של הרב קליינמן שם. וראה שו"ת דברי משה סי' נז-נט וסי' סד סקי"ח, שהתיר לשים טיפות שמן, אלא שכתב שעדיף שיהיו משמן דגים; [51] י. ברמה, שם; [52] נשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' רא סק"א. וראה שם, שהתייעץ עם מומחים רפואיים, ואמרו לו שהדבר אפשרי מבחינה רפואית, והסכים עמו הגרי"ש אלישיב מבחינה הלכתית; [53] שערי טבילה סי' מ; [54] שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' סג; [55] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצח סקי"ב (1); [56] שערי טבילה סי' מ; [57] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פז; [58] שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' סד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קלה; [59] שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצב-קצג; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנג; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד סי' ל-לא; [60] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סוסי' קח; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קד; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פב; [61] שו"ת שואל ומשיב שם; שו"ת מנחת יצחק שם; [62] שו"ת כוכב מיעקב שם; שו"ת הר צבי שם; שו"ת אגרות משה שם; [63] שו"ת זכר שמחה סי' קיח; [64] שערי טבילה סי' לט; [65] ראה א. הראל, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 115 ואילך; [66] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פט; דרכי טהרה, עמ' קנג; [67] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קד (וראה עוד שם סי' צו); הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קצח סק"א; אאמו"ר בספרו הלכות נשים פי"ט הע' 46; [68] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צז; שיעורי שבט הלוי סי' קצח ס"ז סק"ב; [69] הגרש"ז אויערבאך, שם; דרכי טהרה, עמ' קנג; [70] הגרי"י נויבירט, אוהל שרה ח"ב סי' ג אות ז; [71] מקוואות ט ד; נידה סז א; רמב"ם מקוואות ב יד; טושו"ע יו"ד קצח ז; [72] שו"ת שיבת ציון סי' מב; [73] שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רסב; [74] רמ"א יו"ד קצח כב; חכמת אדם קיט טז; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכז; [75] ר"ש מקוואות ט ד; סמ"ג עשין רמח; ב"ח יו"ד סי' קצח; [76] רא"ש הל' מקוואות סי' כו; רמב"ם מקוואות ב ב; טושו"ע יו"ד קצח כב; [77] טושו"ע יו"ד קצח ט; [78] טושו"ע שם טז, ובש"ך שם סק"כ; [79] שערי טבילה שם; [80] שערי טוהר יח ו; [81] הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בשערי טבילה סי' ו; [82] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צג אות ב; [83] ש"ך יו"ד סי' קצח סקט"ו; חזו"א יו"ד סי' צד אות' ג-ז; [84] קיצושו"ע קסא ג; [85] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' קי אות א. וכן משמע מחכמת אדם קיט ו; [86] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פה; [87] שבט מיהודה, שער חמישי, עמ' שעה; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פו. ועיי"ש שהוא בצירוף סניפים שונים להקל; [88] חזו"א יו"ד סי' צד סק"א; שו"ת מנחת שלמה, ח"ב סי' עה אות א; [89] שערי טבילה סי' ג; [90] שו"ת מהר"ם מבריסק ח"ג סי' לג; [91] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ט אות א,ובהשמטות שם; [92] שו"ת הר צבי, שם; [93] שיעורי שבט הלוי, סי' קצח סכ"ד סק"ב; [94] מקוואות ט ב; רמב"ם מקוואות ב א; טושו"ע יו"ד קצח י; חכמת אדם קיט ז; [95] שערי טבילה סי' לח; [96] רמב"ם מקוואות ב ד; טושו"ע יו"ד קצח כג; [97] שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' סה; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קסט; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' לב אות ב; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' יג; [98] שו"ת יביע אומר שם; [99] שו"ת וישב משה ח"ב סי' קטז; [100] שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רנג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קח; [101] שו"ת תשובה מאהבה ח"ג הל' נידה קצח ס"י; [102] סמ"ג לאווין קיא; מרדכי שבועות פ"ב סי' תשמז; רא"ש הל' מקואות סי' לה; [103] הגה' שערי דורא, הל' נידה סי' טו; שו"ע ורמ"א יו"ד קצח כ; [104] רמ"א שם, וכתב 'וכן נוהגין'; [105] ט"ז יו"ד סי' קצח סקכ"א; בן איש חי, שמיני סק"ד; [106] חכ"א קכא א; [107] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לג; דרכי טהרה עמ' קסג-ד; [108] דרכי טהרה, עמ' קסד; [109] במראה הבזק, ח"ג, סי' קטו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר