שנת תשע"ז | שבת פרשת משפטים

פרשת השבוע: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים – מעמדה של חברה עסקית בהלכה

מהו מעמדה של חברה מבחינה הלכתית? וכיצד מתמודדים עם אתגר זה, ברשת בתי הדין 'ארץ חמדה-גזית'?

כמנהגנו מדי שנה, אנו מקדישים את דברי התורה של פרשת משפטים, לסוגיא הקשורה בעבודת רשת בתי הדין.

אחד העקרונות החשובים של עולם הכלכלה המודרני, עוסק במציאת האיזון בין עידוד המשקיעים ללקיחת סיכונים מחושבים. עידוד זה מגביר את הנכונות להזרים למערכת כספים נוספים וממילא להרחיב את הפעילות הכלכלית, לבין ההגנה על המשקיעים ורכושם, שאיננו מעורב בהשקעה זו. לשם כך, הכיר החוק בחברה שהיא גוף שניתן להשקיע בו כספים. האחריות של החברה איננה כוללת משאבים של משקיעים שלא נכללו בחברה. כדי למנוע ניצול לא הגון של ההפרדה, בידי בעלי החברה, העמיד החוק לרשות המערכת המשפטית את היכולת "להרים את המסך" שחוצץ בין הבעלים והחברה. עקרון זה מופעל כשיש חשש למעשים לא כשרים או התנהגות לא הוגנת, כמו למשל במקרה של "תספורות" על חשבון המשקיעים והציבור.

באופן עקרוני, על פי ההלכה אין הפרדה בין האדם ובין רכושו. כל פעולה שיש לה משמעות כלכלית שנעשית בידי אדם, גוררת אחריה מידית, אחריות הגוף ואחריות נכסים, לתוצאות הפעולה.

נדגים זאת: אדם שלקח הלוואה, לצורך העניין בשטר, חלה על גופו חובת ההשתדלות להחזיר את החוב. הלווה, מבחינה מסוימת, הופך להיות עבדו של המלווה=שעבוד הגוף. כמו כן, רכושו של הלווה משועבד מרגע זה להחזר החוב, גם אם הלווה ימכור עתה את שדהו לאדם אחר, במידה והלווה לא יפרע את חובו יוכל המלווה לגבות אותו משדהו של הלווה, למרות שהוא נמצא כרגע ביד אחר=שעבוד נכסים. גם אם יהיה מדובר בשני לווים שלקחו הלוואה אחת שני השיעבודים יחולו על שניהם.

אם כך, נוצרת כאן סתירה בין ההלכה לבין החוק. ההלכה איננה מאפשרת הפרדה בין האדם, שהוא הבעלים של רכושו, לבין האחריות שלו לפעולותיו הכלכליות. השעבודים יוצרים קשר בל ינתק בין השניים. לעומת זאת, לפי חוק החברות, נכסי האנשים המשקיעים בחברה, שלא הושקעו בחברה, אינם משועבדים לחיובי החברה.

הפוסקים הציעו כמה הגדרות הלכתיות לחברה. את ההצעות ניתן לסווג בדרך הבאה: 
א. חברה היא שותפות רגילה בתנאים מיוחדים (הרב וואזנר). 
ב. חברה היא אישיות משפטית למראית עין (הרב שמחה מירון). 
ג. חברה היא אישיות משפטית ממשית (הרב דיכובסקי).
לשלשת ההצעות לעיל חסרונות הלכתיים רבים ויש עליהן קושיות רבות. מאידך גיסא, ההחלטה שההלכה אינה מכירה בחברה כישות משפטית, תהיה הרת אסון מבחינת המשמעות של דיני תורה בעולם כלכלי מודרני ומתפתח. אסור בשום ואופן להסכים למצב בו ההלכה נתפסת כבלתי רלוונטית.
כדי לאפשר לחברות להיות נדונות בבית הדין וכדי לא להימנע מהצורך להגדיר את החברה מבחינת המשפט העברי, הוכנסו לשטר הבוררות, בעצתו של מו"ר הגרז"נ גולדברג הסעיפים הבאים:

א.   הצדדים מכירים בעקרון שתאגיד משפטי הוא בעל זכויות וחובות ובכוחו לתבוע ולהיתבע .

ב.   הצדדים מכירים בעקרון הגבלת האחריות של תאגידים, ועל כן תביעותיהם מופנות כלפי נכסי התאגיד ולא כלפי נציגי התאגיד הפועלים בשמו ולא כלפי בעלי מניותיו, אלא אם כן בית הדין סבור כי מנהלי או נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית.

ג.    בכפוף לאמור בסעיף ב דלעיל, הצדדים מוחלים על האפשרות לתבוע את הנכסים שמעבר לרכוש התאגיד.

בהזדמנות קרובה נסביר את העקרונות ההלכתיים העומדים מאחורי סעיפים אלה. 

הבה נתפלל כי נזכה להציע את המשפט העברי לחלקים רבים 
יותר של החברה בישראל בדרך שתביא יותר לקידוש שם שמים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר