English | Francais

Search


שנת תשע"ז | שבת פרשת בהר בחוקותי

שו"ת במראה הבזק: קבורה בחוץ לארץ בבית קברות לא יהודי כדי להעביר בעתיד את מקום הקבורה לישראל



(מתוך ח"ט)


אמסטרדם, הולנד    
Amsterdam, Netherlands           
שבט תשע"ג


שאלה

אימא שלי ניצולת שואה מהולנד שאיבדה כמעט כל קשר עם הקהילה היהודית בעירה. היא עדיין רואה את עצמה כיהודייה, אבל היא לא מזדהה עם שום דבר הקשור לדת. לפני כשנתיים שאלתי אם לאחר מאה ועשרים יהיה אפשר לקבור אותה בארץ ישראל. תשובתה הייתה ששלושת ילדיה צריכים להחליט ביחד, ומה שיוחלט בינינו יהיה בסדר מבחינתה.
אני היחיד במשפחה הקרובה השומר תורה ומצוות. אחותי הייתה בעד שרפת גופה, והתנגדה בתוקף לכל רעיון הקשור ליהדות. לאחי לא היה חשוב מה יקרה בקשר לקבורה, רק שיהיו לו כמה ימים לפני הקבורה, שבהם יוכל לארגן "מסיבת פרדה" (הכוללת הזמנה רשמית, ונאומים וכו'). כשאמי ראתה שלא הצלחנו להגיע להחלטה משותפת, היא קיבלה את ההחלטה בעצמה.
החלטתה הייתה להיקבר בבית קברות לא יהודי, בלי שירותי ה"חברא קדישא", ולקיים את הקבורה לאחר כמה ימים, כדי לאפשר לאחי לקיים את "מסיבת הפרדה" שרצה.
לאור החלטה זו התעוררו כמה שאלות. ראשית, מכיוון שהולנד היא מדינה מאוכלסת יתר על המידה, כל מקום קבורה (למעט מקומות דתיים) הוא לתקופה של עשר שנים בלבד, ויש אפשרות לקבורה לעשרים שנה לכל היותר. בתום תקופה זו מוציאים את הגופה והיא נשרפת. קבורה קבועה לא קיימת בכלל בהולנד מחוץ לקהילות הדתיות ביותר!
מבחינת המשפחה, דיברתי עם אחותי על הבעיה, והיא מוכנה להעביר את הגופה לארץ לאחר עשר שנים ולקבור אותה שם.
שאלתי היא אם מותר לקבור בבית קברות יהודי מישהו שטמון בבית קברות לא יהודי? האם יש משהו שצריך לעשות לפני או אחרי הקבורה כדי לאפשר דבר כזה?
האם אני נשאר במצב של אונן למשך חמישה ימים אם הקבורה נדחית במכוון? האם מותר לי לבקר ב"מסיבת פרדה" ובקבורה בבית הקברות הלא יהודי (ובפרט שהנוכחות בקבורה חשובה בשביל העדות שהיא אכן נקברה שם!)? האם אני יושב שבעה על כל הלכותיה לאחר קבורה כזו? 


תשובה

א.  מותר לדחות הקבורה כדי להרבות בכבודו של המת1, ויש להקפיד שבמשך זמן ההמתנה יהיה המת בהשגחה ראויה ומכובדת ובמקום שמור2.

ב.  אונן פטור ממצוות3 גם לאחר שנמסר לטיפול של האחראים לקבורה4, אמנם במקרה הנדון כאן, כשסידרו את כל צורכי הקבורה, והנפטר באחריות המטפלים בקבורה, כבר אין דין אנינות5. אבל התחלת השבעה על כל הלכותיה תחל רק אחרי הקבורה.

ג.   מותר לך להשתתף בטקס, ואין בזה משום הליכה בחוקות הגויים6.

ד.  אין לקבור יהודי בקברי גויים7, ויש להרחיק את קבר ישראל שמונה אמות8 מקברי הגויים או לעשות מחיצה בגובה עשרה טפחים (היינו קצת פחות ממטר). המחיצה יכולה להיות גם על ידי צמחים צפופים בגובה עשרה טפחים9.

            במקרה הנדון, עדיפה קבורה בקברי גוי על פני שרפת הגופה10.

ה.  גם אם יהודי נקבר עם גויים, יש לציין את הקבר11. יש דרכים לסמן, במקרה הצורך, גם בתוך הקבר12. אם הדבר מתאפשר, יש לעשות מצבה ולכתוב עליה את שם הנפטרת וזמן קבורתה.

ו.   בעיקרון אסור לפנות מת אפילו מקבר בזוי למכובד13, אבל מצווה לפנות יהודי מקבר גוי14, וכן מצווה להעלות מקברי חוץ לארץ לארץ ישראל15.

ז.  כשמעבירים את המת בתוך הארון שבו נקבר וקוברים אותו בשנית באותו ארון – אין בזה משום ניוול, ולכן אין צריך להמתין עד שיתעכל הבשר קודם שיעבירו אותו (במקרה המתואר בשאלה, שמעבירים לאחר עשר שנים אין לכך משמעות, כי זהו זמן רב לאחר שנתעכל הבשר). כמו כן אין בו דין ליקוט עצמות16. ומותר אף לכתחילה לקבור אותו בארץ בתוך אותו הארון, ובלבד שינקבו בארון חורים או יסירו את הדף התחתון שלו17.

ח.  אם רוצים להוציא את המת מן הארון בזמן הקבורה השנייה, ראוי להמתין מלהעבירו עד לאחר שיתעכל הבשר18, וחלים על האבלים דיני יום ליקוט עצמות משעה שהוציאוהו מן הארון [כאמור, במקרה הנדון כאן עניין זה אינו רלוונטי].

_____________________________________________

1   במשנה (סנהדרין ו, ד) מבואר שהמלין מתו עובר על לא תעשה של "לא תלין נבלתו..." (דברים כא,כג). ייתכן שהוא גם מבטל מצוות עשה של "קבר אקברנו" (דברים שם). ראה בגליון (למהרי"ב) המודפס בצד הגמרא בסנהדרין מו ע"ב (אמנם ראה ברמב"ם הלכות סנהדרין טו, ח, ובחשק שלמה לגמרא שם). אולם ישנם מקרים שבהם התירו להשהות את הקבורה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד שנז, א) על פי הגמרא (שם מז ע"א): "אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות או כדי שיבואו קרובים או להשמיע עיירות". במקרה שלנו, אף שחובה היא לקבור בהקדם, ניתן לעכב את הקבורה עד הגעת הקרובים והאורחים השונים. במיוחד כשיש הסכמה מחיים של הנפטר לדבר זה, וזהו כבודו.

2   מזמן המיתה עד לקבורה ישנה מצווה לשמור את המת ולא להשאירו לבד. יש להעמיד לידו מי שיקראו תהילים וכדו'. הטעם הוא משום כבודו של מת, שלא ייראה שהשליכוהו ככלי שאין בו חפץ, וכן כדי שלא ייפגע מדלקה וכדו' (על פי גשר החיים חלק א, פרק ה, ד; וכן ילקוט יוסף, הלכות אבלות מהד' תשס"ד-תשס"ז, סי' ח סעיף ט). טעם נוסף על פי הסוד הוא שמירת המת מפני רוחות הטומאה (על פי הזוהר, ראש פרשת אמור, מהד' ווילנא פח, ב). באגרות משה (יו"ד חלק א סי' רכה) פסק שאם אין חשש שגופת המת תיפגע, כגון ששמים אותו במקרר וכדו', מספיק שמישהו יהיה 'יוצא ונכנס' ודעתו עליו. ואם נוהגים כן הוא יכול להתעסק אף בדברי רשות.

3   עקרונית, אונן פטור מכל המצוות, על פי המשנה בברכות (ג, א): "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין". רש"י (שם יז ע"ב) כתב שהטעם לזה הוא "לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה". בירושלמי למשנה זו (ג, א) למדו זאת מפסוק: "אמר ר' בון: כתיב 'למען תזכור... כל ימי חייך' (דברים טז,ג), ימים שאת עוסק בהן בחיים, ולא ימים שאת עוסק בהן במתים". הובאו שם גם טעמים נוספים: 1. מפני כבודו של מת. 2. מפני שאין לו מי שיישא משאו, כלומר שאין אחרים להתעסק עם המת לקברו. הירושלמי מציג נפקא מינה בין הטעמים: אם יש אדם אחר שיטפל בקבורת המת ועל כן ההתעסקות בצורכי הקבורה אינה מוטלת על האונן הזה. הפטור של אונן מהמצוות הוא מדרבנן, שיש כוח בידי חכמים לבטל מצוות עשה ב'שב ואל תעשה'. פטור זה נמשך רק עד הקבורה, אמנם הוא ממשיך אפילו אם הקבורה מתאחרת כמה ימים וכל אותו זמן קיימת אפשרות של השתדלות בצורכי המת וקבורתו. מדאורייתא אונן אסור רק באכילת קודשים ומעשר שני כל יום המיתה ואפילו אחרי הקבורה. ראה בגשר החיים (חלק א פרק יח אותיות א-ג).

4   בירושלמי שם (ברכות ג, א) אמרו: "נמסר לרבים – אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים – כמי שנמסר לרבים". וביאר הרמב"ן (תורת האדם, מהד' הרח"ד שעוועל עמ' ע, הובא דבריו בבית יוסף יו"ד סי' שמא סעיף ג): "פירוש נמסר לרבים ולכתפים, שהיו חבורות בעיר מזומנין על הקבורה, וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים אותו לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו. ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל, אלא על אותן הכתפים, הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה אף על פי שהמת בבית". וכך פסק בשולחן ערוך (שם שמא, ג): "מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין [וכל שכן שחייבים במצוות, כמו שמביא הפתחי תשובה שם ס"ק כא בשם שו"ת נודע ביהודה], אפילו קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם".

    הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' ריא) צמצם היתר זה. לדבריו מסירה לכתפים מועילה רק אם הם מוליכים את המת למקום רחוק והאונן אינו הולך עמהם. אבל אם גם קרובים הולכים בשעת קבורה, לא מועילה מסירה לכתפים.

    לאחר שהפתחי תשובה מביא את שיטת הנודע ביהודה, הוא מוסיף: "ומטעם זה נהגו במקומינו שהאוננים ממתינים להתפלל עד אחר הקבורה אף שכבר נתפשרו עם החברא קדישא בעד מקום הקבורה ונתנו להם הוצאות ותכריכין, כיוון שבמקומנו גם הקרובים הולכים בשעת הקבורה". הגשר החיים (חלק א פרק יח סעיף ב אות כא) כתב שרוב האחרונים הסכימו לדברי הנודע ביהודה. אמנם בילקוט יוסף (הלכות אבלות סי' ז, יא, על פי השולחן ערוך או"ח עא, א) כתב שהמחמיר על עצמו וקורא קריאת שמע אחרי שמסר את מתו לחברא קדישא – אין מוחין בידו. וראה בהערה הבאה.

5   הטעם הוא שניתן לסמוך על רש"י (ברכות יז ע"ב) והרמב"ם (הלכות קריאת שמע ד, ז) הסוברים שאם אונן ירצה להחמיר על עצמו באיזו מצווה, הרשות בידו. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח עא, א) שאם יש לאונן מי שישתדל בשבילו לצורכי קבורה ורוצה להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע, אין מוחין בידו. וכן החכמת אדם (סי' קנג סעיף ג) התרעם על הממתינים להתפלל עד אחר הקבורה, שהרי מסרו את המת לקבורה.

6   נאמר בתורה (ויקרא יח, ג): "ובחקותיהם לא תלכו". הבית יוסף (יו"ד ראש סי' קעח סעיף א, על פי שו"ת המהרי"ק שורש פח) ביאר שיש באיסור זה שני גדרים:

1. דבר שאין טעמו נגלה, שכך היא משמעות הלשון 'חוק'. שכיוון שעושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה, אלא רק מפני שהגויים נוהגים כך, הוא נראה בוודאי שנמשך אחריהם ומודה להם, שאם לא כן, למה יעשה כדבריהם התמוהים?

2. דבר שהגויים נוהגים בו "ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענווה". ולכן פסק הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ג יו"ד סי' כד) שאין איסור חוקות הגויים במנהג לשים פרחים על הקבר, אף שראוי שלא לחדש מנהג זה בארץ ישראל [אמנם הוא גם מביא מדברי השו"ת ישכיל עבדי (חלק ד יו"ד סי' כה) שיצא כנגד המנהג להניח פרחים על הקבר ואכמ"ל]. על פי זה, במקרה שלנו, כיוון שידוע שעושים טקס זה לכבוד המת, והנפטרת עצמה נתנה את הסכמתה לכך, מותר להשתתף בו, ואין בזה משום איסור חוקות הגויים.

7   בגמרא (גיטין סא ע"א) אמרו: "וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום". רש"י (שם) ביאר שאין הכוונה שקוברים גויים בקברי ישראל, "אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל". הר"ן (שם כח ע"א בדפי הרי"ף ד"ה קוברין) ביאר שהטעם לדין שאין לקבור מתי נכרים יחד עם מתי ישראל נובע מהדין שאף בישראל אין קוברין רשע בסמיכות לצדיק (כמבואר בסנהדרין מז ע"א, וכך נפסק בשולחן ערוך יו"ד שסב, ה).

8   כך כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק א סי' קס, ויו"ד חלק ב סי' קנב) ששיעור ההרחקה הוא שמונה אמות. אמנם ראה בשו"ת במראה הבזק (חלק א סי' סז) לגבי שעת הדחק. לדעת הגרא"ח נאה (בספרו שיעורי תורה סימן ג סעיף כה, עמ' רמט) מידת האמה היא 48 ס"מ (על פי הכרעת הביאור הלכה בסי' רעא, יג ד"ה של רביעית). מומלץ במקרה זה לקבור בסוף בית הקברות כדי שיוכלו לעשות את המחיצה כראוי (ראה ילקוט יוסף הלכות אבלות מה, ו בדיונו לגבי המקרה ההפוך של גוי שרוצה להיקבר בבית קברות יהודי).

9   שו"ת ציץ אליעזר (חלק ה, אבן יעקב, פרק כו ס"ק יא).

10 החלקת יעקב (יו"ד חלק ב סי' ד; יו"ד סי' רג במהד' תשנ"ב) פירט את חומרת איסור שרפת הגופה: א. יש בה ביטול מצוות עשה של "קבור תקברנו" וביטול הכפרה שבקבורה. ב. יש בה ביזיון למת. ג. יש בה איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". ד. יש בה איסור שינוי מהמנהג. וראה עוד בעניין זה בשו"ת במראה הבזק (חלק ד סי' קיב).

11 מהגמרא (מועד קטן ה ע"א) עולה שחיוב ציון קבר הוא משום טומאה, ולכן קבר המצוי בין קברים אחרים, דהיינו שאין אפשרות להגיע אליו בלי להיטמא קודם בקברים אחרים – מעיקר הדין אין חובה לציינו. אבל נראה שכאן, הואיל ושאר הקברים שם הם של גויים, אשר לדעת הרמב"ם אינם מטמאים (ראה טור, בית יוסף ושולחן ערוך שעב, ב), עדיף לציין את הקבר כקבר יהודי.

12 הש"ך (יו"ד סי' שסב סע' א) כותב שנהגו בזמנם לתת חרסית על פיו ועל עיניו של מת כדי שייחשב שנקבר בעפר. הבאר היטב (שם ס"ק א) העיר שמנהגם היה לתת כיס עפר תחת ראשו של הנפטר, ובזה ייחשב כקבור בעפר. ואף על פי שהכיס מפסיק בין המת לקרקע, מכל מקום כיוון שנהגו לעשותו מפשתן דק, אינו נחשב הפסק. ראה בשולחן ערוך יו"ד (שנב, ב) שנהגו לקבור בבגדים לבנים. הפתחי תשובה (שם ס"ק ב) העיר על מעלת הקבורה בבגדים לבנים העשויים מפשתן. ולכן אם אין דרך אחרת לסמן את הקבר, ניתן לסמנו באופן זה, ובפרט כאן, שהדבר נועד לצורך המת ולזיהויו.

13 בירושלמי (מועד קטן ב, ד) מובא שאין להוציא מת מקברו על מנת לקברו מחדש, ואפילו מקבר בזוי לקבר מכובד, וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד שסג, א).

באיסור פינוי מת מקברו נזכרו כמה טעמים:

1. משום ניוולו: בגמרא (בבא בתרא קנד ע"א) אמרו: "שאלו את ר' עקיבא מהו לבודקו [היינו, האם מותר לפתוח קבר כדי לבדוק אם המת הביא סימני בגרות בחייו]? אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו". וכתב בשו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סי' קסד): "כי לדעתי הניוול נוגע גם לחיים שרואין סוף האדם לניוול כזה". בשו"ת חכם צבי (סי' נ) כתב שדווקא טלטול גופת המת או עצמותיו גורם לניוול, אבל בארון סגור אין ניוול.

2. משום חרדת דין: הבית יוסף (יו"ד סי' שסג סעיף ב) כתב בשם הכלבו: "לפי שהבלבול קשה למתים, מפני שמתייראין מן יום הדין... וזכר לדבר: 'ישנתי אז ינוח לי' (איוב ג, יג), ובשמואל (א כח, טו) הוא אומר: 'למה הרגזתני (לעלות) [להעלות אותי]'".

אמנם יש אחרונים שסייגו טעם זה:

א. הנודע ביהודה (קמא יו"ד סי' פט) כתב שטעם זה של בלבול שייך דווקא כל עוד לא נתעכל הבשר, אבל לא לאחר מכן. אך בשו"ת פרשת מרדכי (יו"ד סי' כד) טען שאף אם נשארו רק עצמות יש חרדת הדין, וכך נטו לומר בשו"ת שיבת ציון (סי' סג) ועין יצחק (יו"ד סי' לד ענף א).

ב. המהר"ם שי"ק (יו"ד סי' שנד ד"ה לכאורה) כתב שלאחר י"ב חודש אין לחוש לחרדת הדין, אך רבים מהאחרונים חלקו עליו, אם במפורש ואם במשמעות דבריהם שדנו לגבי חרדת הדין אף לאחר מאות שנים מהפטירה.

3. בזיון המת: הרא"ש (מועד קטן פרק א סי' יג) כתב: "גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שנתעכל הבשר". נראה שאין זה מטעם 'ניוול', שהרי איסור הניוול קיים גם לאחר שנתעכל הבשר, אלא נראה שכוונתו היא לביזיון המת מפני סירחון הבשר.

4. חזקת מקום: המהר"ם שי"ק (יו"ד סי' שנד-שנה) חידש טעם זה, בדומה למה שאמרו חז"ל לגבי קרשי המשכן (ראה ירושלמי סוף הוריות ג, ה): "איזה קרש זכה לינתן בצפון, יינתן בצפון וכו'".

5. ביטול מצוות לאבלים: הנודע ביהודה (קמא יו"ד סי' פט) כתב: "כי לא נכון לגרום אבילות קרובים בליקוט עצמות... ולפטור עצמו מכל המצוות".

6. ביזיון שאר המתים שנשארים קבורים שם: טעם זה מקורו בצוואת רבי יהודה החסיד (מהד' הרב מרגליות אות יא), ובאור זרוע (הלכות אבלות סי' תיט). אבל הפתחי תשובה (יו"ד סי' שסג ס"ק א) הביא שהתפארת צבי (יו"ד סי' ס) כתב שאין למנוע פינוי מת לקבר אחר מטעם שנמשך ביזיון לנשארים בבית הקברות הישן: "...ואינו מחוייב לסבול אף בזיון מועט בשביל חבירו".

7. סכנה לחיים: בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סי' כ) הביא טעמים נוספים לאיסור, וביניהם טעם זה של סכנה לחיים, משום שבעוון חיטוט קברים באות צרות (שבות יעקב חלק ב סי' קג; דעת כהן סי' רג). הטעם העיקרי לאיסור הוא חשש ניוול, וניתן להימנע ממנו אם הנפטר נקבר בארון, וניתן לצרף כמה טעמים להיתר הפינוי הנזכרים בפוסקים כפי שיבואר להלן.

14   השולחן ערוך (יו"ד שסג, א) מציין כמה אופנים שהתירו פינוי מת מקברו:

1. לקברו בקברי אבותיו (ירושלמי מועד קטן ב, ד).

2. להעלותו מחוץ לארץ לארץ ישראל (רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב כח חלק א).

3. מלכתחילה קברוהו באופן זמני (רבנו ירוחם שם).

4. הקבר אינו משתמר, כגון שהוא נמצא במקום שיש חשש שהגויים יוציאוהו משם או שייכנסו מים לקבר (אור זרוע הלכות אבילות סי' תכ).

שלושת הטעמים האחרונים שייכים גם במקרה שלנו, שהקבר אינו משתמר, שהרי רוצים לפנותו לאחר עשר שנים, ומדובר שרוצים להעלותו מחוץ לארץ לארץ ישראל, ונוסף לכך, מלכתחילה סוכם שהקבורה במקום היא זמנית ולאחר מכן יפנו את המת.

הפתחי תשובה (יו"ד סי' שסג ס"ק א) מביא שהחכם צבי כתב (סי' נ) שמי שנקבר בקרקעות גויים מותר להוציאו ולקברו בקברות ישראל. וכן בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סי' קמו) כתב שאיסור קבורת גוי ליד יהודי הוא חמור, ואפילו בדיעבד מפנין. וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ז יו"ד סי' לו) פסק שאם נקבר גוי בבית קברות יהודי ואי אפשר לפנותו בגלל החוק, יש להעביר את היהודים הקבורים אצלו למקום אחר.

15 זוהי מסקנת הפוסקים על פי הגמרא בכתובות (קיא ע"א): "אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח. כתיב הכא (שמות כ, כ): 'מזבח אדמה תעשה לי', וכתיב התם (דברים לב, מג): 'וכפר אדמתו עמו'". וכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יא): "גדולי החכמים היו מוליכין את מיתיהן לשם [היינו לקברם בארץ ישראל]. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק". וראה עוד בשו"ת יביע אומר (חלק ו יו"ד סי' לא) וילקוט יוסף (הלכות אבלות סי' נב, א-ו).

16 הר צבי (יו"ד סי' רצו), גשר החיים (חלק א פרק כו סעיף ד אות יב), ילקוט יוסף (שם נט, א). אמנם האגרות משה (יו"ד חלק א סי' רס) חולק, וסובר שגם אם מפנים בתוך ארון יש בו דין ליקוט עצמות.

17  עקרונית יש לקבור באדמה, וזאת על פי הגמרא (סנהדרין מו ע"ב): "...אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין? תלמוד לומר 'כי קבור תקברנו' (דברים כא,כג). מכאן רמז לקבורה מן התורה". וכתב הטור (יו"ד סי' שסב סעיף א): "פירוש, שצריך לקוברו בקרקע, ולא יתננו בארון ויניחנו כך". וכתב הב"ח (שם אות א) שלא רק בארץ ישראל, שנאמר עליה במפורש: "וכפר אדמתו עמו", אלא אפילו בחוץ לארץ יש עניין להיקבר בקרקע, וזה על פי הפסוק (בראשית ג,יט): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד שסב, א), והוסיף שאפשר לתת את המת בארון ולקבור את הארון בקרקע, אבל מכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש. וכן מצאנו בירושלמי (כלאים ט, ג; כתובות יב, ג) שרבי כתב בצוואתו: "תהא ארוני נקובה לארץ". וביאר הש"ך (שם ס"ק א) שאף על פי שהארון קבור בקרקע, מכל מקום לא יהיה סתום מכל צד, אלא ייקבר המת בקרקע ממש. ואף בארון שלם, אם נותנים חרסית על פיו ועל עיניו, היינו ששמים על פניו עפר, הרי זה נחשב במקום קבורה בעפר. ועוד הוסיף שהואיל ואי אפשר שלא יהיו נקובים בצדדים של הארון, זה מספיק לעניינינו.

18 שו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סי' קסא).

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מתפללים לרפואתם השלימה של
רועי משה אלחנן בן ג'ינה דֶברָה
יהושפט יחזקאל בן מילכה

מרגלית בת מרים

הרב אביחי ניסן בן חיה

אורנית מרים בת דליה
בתוך שאר חולי עם ישראל


לע"נ
שמואל רוזנהק ז"ל,
נלב"ע
ו' באייר תשע"ג

לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע

ט' בכסלו תשס"ט

 

 לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע  י"ז בסיוון תשע"ד

 

לע"נ

מרת שרה ונגרובסקי  ע''ה

בת ר' משה זאב

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד

 

 לע"נ

ר' מאיר  ז"ל

בן יחזקאל שרגא

ברכפלד

 

 לע"נ

רבי יעקב  ז"ל

בן אברהם ועיישה וחנה

בת יעיש ושמחה סבג

 

 לע"נ

הרב ראובן אברמן זצ"ל,

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע ט' בתשרי תשע"ו

 

 לע"נ

הרב שלמה מרזל זצ"ל,

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע י' באייר תשע"א


לע"נ

ר' אליהו כרמל ז"ל

נלב"ע

ח' באייר תשע"ו

 

 לע"נ

יחזקאל צדיק ז"ל,

נלב"ע

י"א באייר תשע"ו

  
לע"נ

הרב יוסף מרדכי שמחה שטרן ז"ל

נלב"ע כ"א באדר א' תשע"ד


לע"נ
הנופלים במערכה
 על הגנת המולדת
הי"ד

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.