שנת תשע"ז | שבת פרשת במדבר

הפתרון הייחודי המופיע רק בנבואתו של הושע, בהפטרת פרשת במדבר, הוא החזרת עם ישראל למדבר.

רוב נביאי ישראל הזהירו את עם ישראל מפני האפשרות של יציאה לגלות בעקבות חטאיהם. הם גם הבטיחו קיבוץ גלויות לקראת הגאולה העתידית והתיישבות שוב בארץ ישראל והפרחת שממותיה.

הנביא הושע נשלח אל עם ישראל כאשר כל העם עדיין ישב על אדמתו. הבעיה המרכזית של דורו הייתה עבודת הבעל. הבעל ונשותיו, האשרה וענת, הפכו את הזנות ל"דרך חיים". נושא זה מלווה אותנו לאורך כל ההפטרה.

א.   הושע נצטווה בציווי הקשה ביותר שנביא נצטווה בו אי פעם: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק" (א' ב).

ב.   הנביא נצטווה לדמות את עם ישראל לאשה העוסקת בזנות: "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ... כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם" (ב' ד,ז)

ג.    הושע מדמה את עם ישראל לאשה המקבלת אתנה-אתנן עבור מעשיה: "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי (שם יד).

עובדי הבעל האמינו כי ככל שהם זונים יותר כך יורדים יותר גשמים ומפריחים את ארץ ישראל. לכן הפתרון יהיה החזרת עם ישראל למדבר, שם אין כל משמעות לעבודת הבעל כיוון שאין גשם ושדות בעל, במדבר.

אחרי יציאת מצרים עם ישראל זנח את ארץ מצרים השטופה בזימה ויצא להיטהר במדבר ולקבל שם את התורה. העיר הראשונה אותה הם נצטוו לכבוש עם הכניסה לארץ ישראל הייתה יריחו. אחד הסמלים של יריחו היה בית רחב הזונה. המשימה הראשונה הייתה להחזיר את רחב בתשובה ולהרוס את העיר לעולם. חורבותיה של יריחו הכריזו קבל עם ועדה: עם ישראל נכנס לארץ ישראל כדי להודיע לכל העולם "ישראל עם קדושים" הולך להתיישב ב"ארץ ישראל (ה)טהורה (ש)מקוואותיה טהורים".

מי שמעל בחרם ופגע בעקרון זה היה עכן-עכר ישראל: "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן ...וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְקֹוָק בַּיּוֹם הַזֶּה ...ֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ז' כד-כו).

ההפטרה מסתיימת בפסוקים המחזירים אותנו לימינו אנו: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: ... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְקֹוָק" (הושע ב' טז-כב).

עמק עכור יהפך לפתח תקוה, ענת האלילית תוחלף במרים-אפרת ששרה את שיר היציאה ממצרים שנאמר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" (שמות ט"ו כא) "כְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

הקשר בין עם ישראל–הרעיה והדוד-הקב"ה יהיה קשר של איש ואישה זכו שכינה ביניהם. לכן, בחרו חכמים דווקא פסוקים אלה לרגע המרגש של קשירת התפילין שגם הם מסמלים את הקשר בין עם ישראל והשכינה.

לפני למעלה ממאה שנה כשחלוצי ירושלים החליטו להקים יישוב נוסף מכוחה של ירושלים, הם בחרו לפתוח את פתח התקוה בעמק עכור-ליד העיר יריחו. הם ניסו להקים את המושבה "פתח תקוה" דווקא שם כדי לקיים את נבואת הנביא הושע. לאחר ניסיונות קשים ותלאות מרובות הם יסדו במסירות נפש את העיר פתח תקוה בביצות "מלבס" - היום עיר ואם בישראל.

הבה נתפלל כי נבואת הושע תתקיים ותתממש בדורנו בכל ההיבטים.