English | Francais

Search


שנת תשע"ז | שבת פרשת בלק

שו"ת במראה הבזק: פעילות למטרת קירוב רחוקים הכרוכה בחילול שבת



(מתוך ח"ה)


אלון שבות, ישראל
                              
Alon Shvut, Israel

ניסן תשנ"ט


שאלה

בחלק ג' של שו"ת "במראה הבזק" פרסמתם פסק בנוגע לאמירה לנכרי באיסור תורה במקום פיקוח נפש רוחני (תשובה לז, עמ' 67).

במסגרת הדיון החשוב הנוגע יפה בנקודות מרכזיות ישנה גם חומרה שלענ"ד יש מקום רב להקל בה. וז"ל התשובה: "לכן אף שאין ליזום לכתחילה פעילות חדשה אשר תביא את האנשים לנסיעה מיוחדת בשבת, יש מקום להעלים עין ולא למחות כנגד אלה הבאים לתפילה המתקיימת ולשיעורי התורה הנלווים עליה, כאשר זהו אולי הדבר היחיד שבכוחו לעצור את סכנת ההתבוללות בקהילה, ובפרט שאותם היהודים ייסעו ממילא למקומות בידור ובילוי הגרועים מכל".

לענ"ד במקרה זה, ניתן, ואף רצוי, ליזום גם פעילויות חדשות, אשר יקרבו אנשים אלו ליהדות. אני מסתמך על דברי הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סימן ל"ה). תשובה זו, לא הוזכרה בשו"ת "במראה הבזק" הנ"ל.

בשו"ע מבואר שאין לתת אוכל לאדם שלא יברך עליו. לפי זה, אם בא טכנאי לתקן מכשיר בביתנו, לא נוכל לתת לו כוס מים וכדומה. הגרשז"א הקל בכך, וחידש חידוש עצום: אם לא ניתן שתייה לאותו חילוני, נכשיל אותו באיסור גדול יותר של שנאת הדת וכו', וכן במקרה הפוך שע"י שנזמין אותו לסעודות שבת וכו' הרי שדבר זה יקרב אותו. לכן, מותר לתת לו שתייה, כי ע"י כך מצילים אותו מאיסור חמור בהרבה. משל לאדם שיש לו מחלה ברגל, וצריך לכרות את רגלו כדי להציל את כל גופו.

כמו כן אם רואים אדם שהולך לשתות יין של ערלה, והדרך היחידה להצילו היא לתת לו יין של טבל שאסור מדרבנן, הרי שמותר לתת לו יין של טבל, כי ע"י כך מצילים אותו מאיסור חמור יותר. כלומר, שבדין "לפני עור" צריך להסתכל על התמונה הכוללת, ולא רק על התוצאה הקרובה.

לאור זאת נראה שיש כמה סיבות להתיר פעילות המקרבת ליהדות, גם כאשר ידוע שהמוזמן יחלל שבת בשביל להגיע:

א.  מצד איסור מסייע לפי ה"כתב סופר" איו כאן איסור מסייע, שכן ההזמנה נעשתה לפני שבת, והאיסור נעשה בשבת.

ב.  איסור "לפני עור". ראינו קודם את דעת הגרשז"א, שכאשר המטרה הכוללת היא תיקון, אין בכך "לפני עור".  

אמנם בשו"ת אג"מ (או"ח צ"ט) חולק על כך, וסובר שכאשר מזמינים אדם לפעילות, יש בכך גם "לפני עור" וגם "מסית". הוא מתיר כאשר ניתן גם לבוא ברגל (למרות שסיכוי גדול שהם יסעו). גם דבר זה פותר לפי דעתו רק את "מסית" אך לא את "לפני עור". בכדי לפתור את "לפני עור" הוא סבור שניתן להזמין אבל לא לדרבן ע"י פרסים וכדו'. פסקו של האג"מ מאוד מחמיר בענין זה.

ג.  ניתן לצרף את הריטב"א בע"ז, הסובר שאם אדם ממילא עובר את העבירה, אין "לפני עור" בתוספת העבירה.

למעשה ניתן להתיר, כאשר לפעילות יש פן מחנך או מקרב, וראוי להציע מקום לינה באיזור (גם אם הוא ידחה הצעה זו). ובפרט, שמדובר באנשים שממילא יחללו שבת, באותה מידה גם ללא הנסיעה אלינו. גם דעת מו"ר הרב ליכנטשטיין נוטה להתיר במקרה זה. עיין סיכום שיעור המצ"ב.

הארכתי בדברים אלו יותר במאמרי שפורסם לפני מספר שבועות ב"עלון שבות" 153.

להלן סיכום שיעורו של הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין ראש ישיבת הר עציון שניתן בישיבה במוצאי שבת פ' יתרו תשנ"ב.

ארגון פעילות חינוכית שעשויה לגרום לחילול שבת / הרב אהרן ליכטנשטיין1

בעיה זו מתעוררת הן בפעילות עם עולי רוסיה, שהזמנתם לתפילה ולפעילויות שבת עלולה לגרום לנסיעתם ברכב, וכן בהזמנת קרובי משפחה חילוניים, המגיעים לביקור ברכב בשבת.

מן ההיבט ההלכתי, ראשית יש לדון בבעיה של "לפני עור". ר"מ פינשטיין באגרות משה או"ח סימנים צ"ח וצ"ט מציין את קיומו של איסור "לפני עור" בענינו, ואף מציע שיש כאן דין מסית טענה שנדון בה בהמשך. לעניין "לפני עור לא תיתן מכשול" נאמר בגמרא:

"מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזירת"ל 'ולפני עור לא תיתן מכשול'הב"ע (-שאסור לתת מכשול) בתרי עברי דנהרא" (ע"ז, ו:).

עולה מהגמרא שאין "לפני עור" במקום שבין כך יכול הנכשל לעבור את העבירה (-חד עברא דנהרא). הכשלה  נאסרה רק במכשול שלא היה קיים קודם לכן (-תרי עברי דנהרא).

אך ישנן הגבלות להיתר בחד עברא דנהרא:

1.  המשנה למלך בהלכות מלוה ולווה טוען, שההיתר בחד עברא הוא רק אם הנכשל היה יכול לעבור לבדו את העבירה ללא סיוע, אבל כאשר בכל מקרה ניתן לחטוא רק בסיוע ישראל אחר, והשאלה היא רק מי יגרום לעבירה, אתה או אדם אחר אין היתר לתת מכשול ואסור משום 'לפני עור'. יש שדייקו שהב"ח חולק, אך בכל אופן לגבי פעילות שבת ניתן לחטוא ללא סיוע, ומגבלה זו איננה רלוונטית.

2.  מה פירוש המונח חד עברא דנהרא, האם פירושו שיש לו אפשרות בפועל כעת לעבור את העבירה, או גם כשיש לו פוטנציאל לעבור את העבירה, אך לגבי פעילות בשבת ברור שהאפשרות לחטוא קיימת בפועל, ומגבלה זו לא שייכת.

אך יש המפקפקים בכל היתר זה. התוס' בשבת דף ג' ע"א אומרים:

"מ"מ (בחד עברא) איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור"

את האיסור בחד עברא דנהרא, שמעלה תוס', ניתן להסביר בשלושה אופנים:

1.  מן התורה אין איסור "לפני עור" בחד עברא, אך קיים איסור דרבנן מטעם "לפני עור". כלומר דרבנן הרחיבו את איסור "לפני עור", והחילו אותו גם בחד עברא דנהרא.

2.  אין כאן איסור "לפני עור" כלל, יש כאן איסור מדרבנן מטעם "הוכח תוכיח".

3.  אין כאן איסור "לפני עור", אך יש איסור מדרבנן מדין "מסייע ידי עוברי עבירה". בעוד ש"לפני עור" הינו איסור שבו אדם עומד מן הצד, מסייע ידי עוברי עבירה נחשב כמעורה בעבירה עצמה. ולכן קבעו כמה אחרונים ע"פ רש"י בגיטין סא. כי דין מסייע נאמר רק בשעת העבירה, כי מסייע משתתף בעבירה עצמה, ואילו 'לפני עור' נאמר גם קודם העבירה כי תמיד נאסרה גרימת מכשול.

ולגבי בעייתנו, במידה וקיים איסור דרבנן בכל מקרה, מה תועיל העובדה שאותו חילוני יכול לחטוא בלעדיך, עדיין ישנה בעיה מדרבנן! אך יש כאן מקום לחלק בין ההבנות שהעלינו בתוס': אם אנו מסבירים את האיסור בחד עברא מצד 'לפני עור', הבעיה קיימת. אם מצד מסייע הבעיה לא קיימת, כי חילול השבת איננו נעשה בעת ובעונה אחת עם ההזמנה שלנו לפעילות, ואילו אם דנים מצד תוכחה, לכאורה יש מקום לאסור. נמצאנו למדים שלפי שתיים מתוך שלושת ההבנות שהעלינו, יש מקום לחוש ולאסור אירגון פעילות שכזו.

אלא שיש לדון אם עצם האיסור מדרבנן, שתוס' מעלה, נפסק להלכה. הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א ס"ג מביא מחלוקת לגבי מכירת אביזרים שעלולים לשמש לע"ז לנוכרים, ופוסק להקל, אך אומר שכל "בעל נפש" ראוי לו שיחמיר. את היתר הרמ"א ניתן להבין בכמה אופנים:

1.   הש"ך בס"ק ז' שם אומר בשם הדרכי משה (-חיבורו של הרמ"א על הטור), שכשם שהתירו לעשות עסקים עם גוי למרות שאם יקרה סכסוך אתה יכול לגרום לכך שישבע בשם אלוהיו וזה נאסר מדין 'ושם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך', ובכל זאת התירו משום שהגויים באלוהותם מתכוונים לקב"ה. כמו כן גם כאן יש להתיר מאותו טעם. אם זוהי הסיבה להתיר, ברור שאין מקום להתיר אצלנו, כי הנימוק להיתר מקומי, ונובע מתפיסת האלוהות של הגויים. 

2.  הש"ך מוסיף ואומר שלו האיסור בתוס' היה מצד 'לפני עור', לא היה הבדל בין אישים שונים, אך הואיל ותוס' מנמק את האסור באפרושי מאיסורא, ואפרושי מאיסורא, לדעת הש"ך, תלוי במצוות תוכחה, בגוי, שאיננו בגדר 'תוכיח את עמיתך', אין מצוות תוכחה: וכן המצב, לדעתו, בישראל מומר, אך במקרה דנן, שהיהודים רוצים לבוא לפעילות דתית חינוכית זו, ואינם בגדר מומרים, בודאי שאין מקום להתיר על פי ש"ך זה.

3.  ברמ"א ניתן להבין הן ע"פ הבנת הדרכי משה והן כהבנת הש"ך עצמו, אך רבים מהאחרונים מתירים תמיד בחד עברא, וטענו שהרמ"א פסק שבחר עברא אין כלל 'לפני עור'.

היבט נוסף בשאלה עולה מתוך תשובה בספר מנחת שלמה סי' ל"ה, בה מסביר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שאיסור "לפני עור" הוא רק בעשיית דבר שהוא לרעת האדם, וחילול שבת כזה, שהוא למטרת השבתו של היהודי בתשובה שלמה, דומה לאדם המייעץ לחברו לכרות את רגלו, כדי להציל את כל גופו, וברור שמותר.

יתכן שגם לפי ר' שלמה זלמן אינך יכול להציע לאדם עצמו חלל שבת ובוא לביתי ע"מ שתחזור בתשובה, ולו מדיני מסייע וחובת תוכחה, ואולי הותר לך רק מצד 'לפני עור' לספק לו אמצעים שיכולים לגרום לחילול שבת בטווח קצר, ולהשבתו בתשובה לטווח הארוך. ולכן גם מותר לתת אוכל לפני אדם שאיננו שומר מצוות, למרות שזה יוביל לאכילה ללא ברכה, כי הבקשה ליטול ידיים יכולה לגרום רק להרחקה מהדת, וברור שאין בכך נתינת מכשול. הוא מרחיק לכת עוד יותר ואומר שאדם הרואה את חברו שותה יין ערלה, והדרך היחידה להצילו היא לתת לו יין טבל שאסור מדרבנן מותר לתת לו יין טבל, שכן כך מצילים אותו ממכשול יותר גדול.

זוהי מהפיכה אדירה בנושאי "לפני עור" באיסורים. התפיסה בנויה על יסוד הערכה מסוימת של התרחישים השונים שיכולים לקרות אם לא תעבור את העבירה, אתה מניח שאם לא תעבור, יווצר מצב חמור יותר. מן הסתם, גם אם אחר כך במבט לאחור תיווכח שהכשלת אותו, ולו היית מונעו מהאיסור, לא היה נגרם נזק גדול, בכל זאת מכיוון שבשעת המעשה התכוונת לטובה לא עברת על "לפני עור". ולכן, בנידון דידן אם ההערכה שלך היא שהאדם יתקרב בעזרת פעילות חינוכית זו, אין הדבר מוגדר כמכשול.

 יתכן שניתן לסייג את דברי הגרש"ז. האחרונים מעירים שלא הרי 'לפני עור' בגרימת עבירה על איסור הלכתי, כאיסור "לפני עור" בגרימת מכשולים אחרים: בכל המכשולים הרגילים, כנתינת יעוץ כלכלי גרוע לדוגמא אתה עובר רק אם הלז לא מעוניין בכישלון ואתה מכשילו, אולם אם האדם רוצה בכישלון, אין בכך "לפני עור". לעומת זאת באיסורים, אם הנזיר רוצה לשתות יין, אסור להגיש לפניו כוס. וכן הסבירו מה שסברו התוס', שבגרימת איסור דרבנן עוברים רק על "לפני עור" מדרבנן והלא לכאורה קשה: במה אכילת בשר עוף בחלב מהווה פחות מכשול מאשר השקעה אומללה? וביארו שאם הנכשל איננו רוצה במכשול ואיננו יודע עליו ודאי שעובר המכשיל מדאורייתא, אלא שדברי תוס' נאמרו במקרה בו הנכשל רוצה באיסור, שאז רק המימד הייחודי של הכשלה באיסור קיים, אך רק ברמה דרבנן. ולכן גם בגרימת איסור דרבנן ניתן לעבור ב"לפני עור" מן התורה אם האדם לא רוצה לעבור את העבירה, כי זוהי עצה גרועה, אבל גם אם האדם רוצה לעבור את העבירה, יש בעיה ייחודית של "לפני עור" באיסורים.

במכשול שאיננו איסור יש יותר מקום לאמץ את תפיסת הגרש"ז, ואילו באיסורים קשה יותר להתבונן על התמונה הכוללת, כי בסופו של דבר נגרם איסור.

כמו כן יש לבחון את דבריו ביחס לחקירה הקיימת באחרונים על רקע מחלוקת בעל המאור והרמב"ן בסנהדרין עד ע"א, לגבי השאלה האם "לפני עור" הינו איסור עצמאי הנשאר קבוע בכל המכשולים, או שהמכשיל עובר על רובד נמוך מאותה עבירה שניסה להסית אליה (מי שהסית לרצח, עובר על איסור רציחה ברמה נמוכה). אם "לפני עור" זוהי עבירה כללית ועצמאית, אין קשר לחומרת העבירה שמסיתים אליה, אבל אם זוהי עבירה ספציפית, אתה

עובר על העבירה שהסתת אליה בחומרתה העצמאית דאורייתא דרבנן וכו'.

ובכן אם האיסור הינו לאו העומד בפני עצמו אזי יש מקום לראות את התמורה הרוחנית בכללותה לטווח ארוך. אולם אם "לפני עור" הינו פן של העבירה המתבצעת ע"י הנכשל, יש פחות מקום להתיר על סמך הראיה הכוללת של הגרש"ז אוירבך.

בהערות על המנחת שלמה נאמר שהחוז"א לא התיר כה"ג באיסור ודאי. המשנה בשביעית אומרת שאסור למכור למחלל שביעית כלים שמטרתם אך ורק לאיסור, אולם כלים שניתן לעשות בהם גם איסור וגם היתר מותר למכור. החזו"א שואל  למה מתירים בכלי איסור והיתר. והרי זהו ספק "לפני עור"? ועונה שנתינת דבר שלא ברור שיגרום לאיסור הותרה, כי אם נחמיר בספקות נגרום מניעת חסד ומכשול לעמי ארצות ונעבור על "לא תשנא" ושאר עבירות.

ולכן נכתב בהערות למנחת שלמה, שהחזו"א הולך נגד שיטתו של הגרש"ז אוירבך במקרים של ודאי איסור. אך יש לציין שהחזו"א ורש"ז אינם דנים באותו מקרה. ר' שלמה זלמן דן במקרה שהרעה והטובה שעשויים להיגרם הן מאותו מישור - יש פגיעה רוחנית שיכולה לגרום לטובה רוחנית. ואילו החזו"א טוען שאם בשביעית לא נמכור להם, הבעיה איננה שהדבר יפגע בהם מבחינה רוחנית, פשוט יווצר מצב של שנאה ותחרות, ומבחינת טובתם הרוחנית יתכן שעדיף היה לא לתת. ולכן אין ראיה נגד הגרש"ז מדברי החזו"א.

אך ר' משה בתשובה צ"ט חולק על זה מכל וכל, ואף מביא את דין מסית בנוסף לדין "לפני עור". ע"י הזמנת האדם לפעילות, אתה מגרה אותו לעבור עבירה. הוא מוכיח מנחש הקדמוני, שלמרות שלא הסית לע"ז, אלא לשאר העבירות, הוא נקרא מסית. (אם כי קשה להקיש מנחש לכל העבירות, שכן בגן עדן זוהי הייתה העבירה היחידה, אך גם מהרמב"ם במו"נ משמע שדין מסית שייך בכל העבירות).

ר' משה מחלק בין איסור מסית לאיסור "לפני עור" במסית אתה חייב רק אם הפעולה חייבת להיעשות באיסור, אך לדרבן אנשים הגרים בסמיכות ויכולים לבוא ברגל לפעילות, מותר מצד מסית, ואסור רק משום "לפני עור". הוא טוען שבהודעה על קיום פעילות שיש בה פרסים ללא דירבון מפורש, לבאים לבית הכנסת בשבת, למשל, לא עוברים על מסית, אבל יש בהודעה זו ספק "לפני עור" ויש להבהיר שפרסים אלו יינתנו רק לאילו שאינם מחללים שבת. אך בפועל קשה מאוד ליישם פסק זה, וגם ההיתר לתלות מודעה ולא לשדל איננו אפקטיבי, לצערנו, היום: ולכן תשובתו של ר' משה מרחיקת לכת באופן משמעותי. יישום תשובתו של ר' משה ילווה בסגירת בתי הכנסת ברוב הקהילות בגולה.

גם מי שיחלוק על חידוש הרש"ז לגבי "לפני עור", לגבי מסית בוודאי יש מקום לאמץ את שיטתו, שכן מסית מנסה להעבירך מדרך טובה לדרך רעה  , וכאן יש לבחון את הדרך בכלליותה.  היתרו של ר' שלמה הוא מהפכני ב"לפני עור" במישור הדאורייתא, אך לגבי חד עברא דנהרא, שהאיסור הוא מדרבנן, יש יותר מקום להתיר, וזאת יש לבחון ע"פ הסברות שהעלינו:

1. אם מדובר על איסור "לפני עור" מדרבנן, השאלה היא אם ניתן לסמוך על היתר הרש"ז ברובד דרבנן.

2. אם האיסור הוא מצד מסייע ידי עוברי עבירה, הבהרנו כבר שאין איסור אם ההכשלה איננה נעשית בו זמנית לעבירה.

3. לגבי תוכחה, גם אם לגבי "לפני עור" יש מקום לדון בכל עבירה לגופה, אך לגבי תוכחה ואפרושי מאיסורא הנלמדים מ"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ברור שיש לראות את התמונה בכללותה, שהרי מצווה לומר דבר הנשמע ואסור לומר דבר שאינו נשמע, והתוכחה נמדדת בתועלת שלה לטווח ארוך, וכאן תפיסתו של ר' שלמה היא בוודאי במקומה.

קיים עוד צד להתיר, עפ"י שיטת הריטב"א בע"ז, האומר שאם אדם עובר עבירה ב"סיטונות", אזי אין "לפני עור" אם אותו אחד יעבור פעם נוספת מחמתנו, למרות שהפוסקים לא פוסקים כמוהו, ניתן לצרף את דינו למערכת השיקולים במישור הפורמלי.


סיכום:
  

במצבים של תרי עברי דנהרא, שבלי פעולתינו לא היה יכול להתבצע איסור, קשה מאוד להסתמך על היתרו של ר' שלמה זלמן.

אבל בחד עברא דנהרא, יש רבים המתירים לכתחילה, וגם אם נאסור מדרבנן, יש מקום להתיר אם הפעילות נושאת אופי חינוכי (ברור שסתם פעילות שאינה חינוכית כלל אסורה), למרות שברור שזה לא יגרום לחזרה בתשובה אמיתית, אבל די בהתקרבות אל הקב"ה.

כמובן שקיימים כאן גם היבטים נוספים, מעבר לצד הפורמלי של "לפני עור", יש לשקול כיצד אנו מבחינה ציבורית הולכים להיות שותפים בעניין כזה, וזוהי בוודאי בעיה עקרונית. הדבר מצטייר כנתינת גושפנקא לביצוע העבירה, למרות שכל ההיתר הנו מצד "לפני עור".

מבחינה מעשית במישור הפרטי ר' שלמה זלמן פוסק שניתן להזמין אדם המחלל שבת, רק בתנאי שתציע לו מקום לינה באזור, גם אם הוא ידחה הצעה זו מחובתך להציע לו. כמובן שהיתר זה תקף אך ורק בהזמנה בעלת מטרות חינוכיות, ועל מגבלה זו יש להקפיד.

במישור הציבורי בעיה זו חמורה יותר משתי בחינות: מצד אחד הצורך לקיים את המסגרת גדול. מצד שני, התחושה שבית הכנסת כמוסד נותן יד לעניין, בעייתית. ואעפ"כ, אם נתחשב בנסיבות ובמיוחד כשמדובר בעיירה ברוסיה, רצוי וניתן לבצע פעילות שכזו. אך ככל שניתן יש לדאוג לאופציה להגיע ברגל, ואסור בשום אופן שיווצר מצב, שבו אתה תציג את חילול השבת כדבר שאתה שלם עמו. עליך להבהיר שחילול השבת הוא למורת רוחך, ועדיף שיגיעו ברגל או ישהו בקרבת מקום.       


תשובה

הפנייתך לתשובתו של הגרש"ז אויערבך בוודאי מוסיפה פן חדש ומעמיק לשאלת "לפני עור" וסיוע בידי עובר עבירה, מהפכנות שגם הגר"א ליכטנשטיין מצביע עליה בשיעורו. אנו מודים לך גם על ההפניה לשיעור. צירפנו גם את השיעור כדי לתת האפשרות להעמיק את הדיון בנושא.

עם זאת, הלכה למעשה, ברגע שמדובר על יוזמה של פעילות שאיננה יכולה להתבצע ללא חילול שבת, גם הגרש"ז אויערבך וגם הגר"א ליכטנשטיין יודו שאין ליזום אותה לכתחילה. הצעתך היא להרחיב את דברי הגרש"ז אויערבך, וזאת לעומת  הגר"א ליכטנשטיין, המוכן לקבל את חידושו רק במכשול שאיננו איסור, וזה לשונו: "ואלו באיסורים קשה יותר להתבונן על התמונה הכוללת, כי בסופו של דבר נגרם איסור".

עוד יש להדגיש, כמבואר בתשובתו שם וגם בדברי הגר"א ליכטנשטיין, כי הבחינה הציבורית חייבת להילקח בחשבון, וכאשר רב יוזם פעולה שבהכרח תביא לעבירה על איסור, הרי שיש סכנה שהדבר יצטייר "כנתינת גושפנקא לביצוע העבירה" (הגר"א ליכטנשטיין שם). כל זה נמנע כאשר מדובר בפעילות שלא בהכרח גוררת חילול שבת, אבל יש העלמת עין מאלה המצטרפים אליה תוך כדי חילול שבת, מתוך תקוה שבעתיד ישמרו שבתות הרבה2.

___________________________________________________

המאמר מפורסם כאן באישורו של הגר"א ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון".

2  עיין גם בשו"ת "במראה הבזק" (ח"ג תשובה לב) בגדרי "מוטב שיהיו שוגגין", ח"א תשובה לא, ח"ג תשובות לו, לח, מד העוסקות בנושא זה ובפתרונות לבעיות מסוג זה.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מתפללים לרפואתם השלימה של

ליליאן בת פורטונה

אליעזר יוסף בן חנה ליבא
רועי משה אלחנן בן ג'ינה דֶברָה
יהושפט יחזקאל בן מילכה

הרב אביחי ניסן בן חיה

אורנית מרים בת דליה
בתוך שאר חולי עם ישראל

לע"נ
הרב אשר וסרטיל ז"ל
נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט 
 

  לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע י"ז בסיוון תשע"ד

 

לע"נ

מרת שרה ונגרובסקי  ע''ה

בת ר' משה זאב

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד

 

 לע"נ

ר' מאיר  ז"ל

בן יחזקאל שרגא

ברכפלד

 

 לע"נ

רבי יעקב  ז"ל

בן אברהם ועיישה וחנה

בת יעיש ושמחה סבג

 

 לע"נ

הרב ראובן אברמן זצ"ל,

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע ט' בתשרי תשע"ו

 

 לע"נ

הרב שלמה מרזל זצ"ל,

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע י' באייר תשע"א


לע"נ

ר' אליהו כרמל ז"ל

נלב"ע

ח' באייר תשע"ו

    
לע"נ
הנופלים במערכה
 על הגנת המולדת
הי"ד

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.