שנת תשס"ז | שבת פרשת וישלח

שו"ת במראה הבזק

טלטול חנוכייה חדשה בשבת קודם שהדליקו בה

שאלה
האם מותר לתת חנוכיית כסף לחתן בשבת חתן, כאשר אין אפשרות לתת את המתנה לפני השבת או אחרי השבת, מחשש צער או בושה למקבל?

תשובה
יש לעשות מאמץ לתת את החנוכייה לפני השבת או אחריה[1].
במקרה שחייבים לתתה בשבת, וזו הדרך היחידה למנוע צער או בושה, יש להקפיד על התנאים הבאים:
א. יש להקנות את החנוכייה לחתן מערב שבת[2] על-ידי אדם אחר, משום ש"זכין[3] לאדם שלא בפניו"[4].
ב. יטלטל את החנוכייה[5] רק לצורך נתינת המתנה[6], ואחר שתגיע לידי המקבל יניח אותה באיזה מקום, ולא יטלטלה עוד אלא לצורך גופו או מקומו.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] לדעת פוסקים רבים יש לדון בחנוכיית כסף כדין מוקצה מחמת חסרון כיס. כן פסקו ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ סע' יט), ב"ילקוט יוסף" (שבת ב, עמ' שלד), ובשו"ת "דברי יציב" (חלק או"ח סי' קנא); ועיין עוד בהערה הבאה.
[2] כדי לא להיכשל בגזירת מקח וממכר – הרמב"ם (שבת, פרק כג הל' יב) וה"מגן אברהם" (שו"ע או"ח סי' שו ס"ק טו).
[3] "שמירת שבת כהלכתה" (פרק כט סע' כט).
[4] בדיעבד, אפילו אם לא הקנה את החנוכייה מערב שבת ייתן אותה לחתן בשבת, משום שיש לומר שנתינת החנוכייה לחתן היא מצווה, ועצם האמירה שהוא מייעד את החנוכייה לחתן נחשב כנתינה לו משום "בפיך זו צדקה" – ה"חתם סופר" (על הגיליון, שו"ע או"ח סי' שו; על ה"מגן אברהם" ס"ק טו ד"ה אם כן).
[5] טעם גדול להיתר הוא דברי ר' עקיבא אייגר (בגיליון שו"ע או"ח סי' שו; על ה"מגן אברהם" ס"ק טו ד"ה ואם כן), שכתב: "ומדברי תוספות (שבת ס ע"א ד"ה לא בסנדל) שכתבו: 'בשילוח לחבירו משום שמחת יו"ט מקרי צורך גופו' אמרתי להתיר לשלוח לחתן ביום חתונתו בשבת נרות כסף שלא הדליקו בו באותה שבת (לדורון דרשה כנהוג), דמשום שמחת החתן מקרי צורך גופו". ולכאורה ר' עקיבא אייגר התיר בדיוק את המקרה שלנו, משום שהנתינה היא צורך גופו.
אך סברתו אינה ברורה, מדוע הוא מדמה פמוטות יקרים לכלי שמלאכתו לאיסור ולא למוקצה מחמת חסרון כיס. ואולי כוונתו היא שכיוון שהכלים עומדים למתנה הרי יש בהם תשמיש היתר באותה השבת, ואם כן אינם נחשבים כמוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי באותה שבת מתכוון להשתמש בהם. וניתן להביא ראיה לסברה זו מדין סכין של מילה, שכאשר יש מילה באותה השבת כתב הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רסו סע' ב) שמותר לטלטלה לצורך המילה וכן לאחר המילה. ואף-על-פי שהט"ז והגר"א חולקים על הרמ"א (שם) – היינו משום ששם התשמיש של הסכין הוא לצורך איסור, אלא שהותר האיסור הזה בשבת – מה שאין כן בענייננו, שהתשמיש הוא תשמיש היתר, ולכן ייתכן שגם לגר"א ולט"ז יש להקל בזה. לדעתו של הרמ"א נראה שהסכין אינה מוקצה כלל, ולר' עקיבא אייגר הפמוטות הותרו רק לצורך גופם ומקומם, ומשמע שעדיין יש עליהם שם כלי שמלאכתו לאיסור.
ונראה לפרש שר' עקיבא אייגר סובר שכשמייחד את הפמוט לאותו עניין מותר לטלטלו לצורך הדבר הזה, משום שהוא כמו לצורך גופו ומקומו; אבל כיוון שסוף סוף עיקר תשמישו של הפמוט הוא לאיסור, שייכים הטעמים שמביא הרמב"ם (שבת פרק כד הל' יג) לאסור טלטול של כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטלו סתם, או מחמה לצל.
טעם נוסף מובא ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ הערה ריד בשם הגרש"ז אויערבך): "אולם שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א דבמקומות שהפמוטות הם כתכשיט לבית, יש לומר דאם לא הדליקו בהם בשבת אין עליהם איסור מוקצה..." עיין שם. ונראה שטעמו הוא שכיוון שהפמוטות משמשים גם כקישוט לבית, זהו גם תשמיש היתר שלהם, ואולי הוא אפילו עיקרי יותר מתשמיש
האיסור, ושוב הוי ככלי שמלאכתו לאיסור והיתר, שאין עליו דין מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו במקפיד עליו, לדעת האחרונים המקלים בזה. לסיכום השיטות בעניין זה עיין בשו"ת "יביע אומר" (ז או"ח סי' לט אות ג).
טעם נוסף, המובא ב"ילקוט יוסף" (שבת ב, עמ' תר), הוא שהחנוכייה אינה נחשבת לכלי שמלאכתו לאיסור בעצמה, אלא היא רק משמשת את האיסור, ולפי זה יש לדמותה למיטה העשויה למעות, שלדעת המחבר (שו"ע או"ח סי' שי סע' ז) היא מותרת בטלטול; והרמ"א כותב שהיא אסורה בטלטול, אלא שהיא נדונה ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלה לצורך גופה ומקומה. ה"משנה ברורה" (שם) מסביר את דעת הרמ"א, שהיינו דווקא אם כבר השתמש בה לאיסור פעם אחת, אבל אם לא השתמש בה לאיסור לא נאסרה, משום שהזמנה לאו מילתא, ולפי זה יש לדון גם את החנוכייה ככלי שמלאכתו להיתר, ואפשר להקל בה לדעת הסוברים שבכלי שמלאכתו להיתר אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס.
ו"ערוך השולחן" (רעט, אות א) כתב שכלי שמלאכתו לאיסור שמשמש רק למלאכת איסור ואינו עומד כלל למלאכת היתר נחשב מוקצה גמור לכולי עלמא, ודין מיטה שייחדה למעות הוא רק מחמת שהמיטה אינה עשויה סתם כך למעות אלא לשכיבה, וכדבריו כתבו אחרונים רבים.
מסקנת הדברים ב"יביע אומר" היא שהמקל יש לו על מי לסמוך. גם ה"אגרות משה" (או"ח ה סי' כב אות כח) כתב שפמוטות בימינו נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור, ושלל את דברי "ערוך השולחן". אלא שלא חילק שם בין פמוטות יקרים לזולים, ולכן אי אפשר להוכיח מדבריו להדיא שהוא סובר שפמוטות יקרים אינם נחשבים למוקצה מחמת חסרון כיס.
[6] שהרי יש לומר שאף הפוסקים המחמירים בטלטול פמוטות כסף – היינו כשלא תכנן לתת אותם במתנה בשבת, אבל כשתכנן לתתם במתנה שייכת גם הסברה של ר' עקיבא אייגר שהבאנו לעיל. ובפרט אם יש בזה חשש שיתבייש, שייתכן ששייך בזה טעם להתיר מצד "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט ע"ב).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר