שנת תשס"ז | שבת פרשת ויגש

שו"ת במראה הבזק

שאלה
מה הם האמצעים ע"פ ההלכה שרשאי האדם לנקוט כדי להתגונן מפני בני אדם העלולים לסכנו?

תשובה
התשובה נחלקת לשלושה חלקים - מה מותר לעשות במקרה של סכנה לפגיעה בנפש, לפגיעה בגוף ולפגיעה בחירות.

(א) פגיעה בנפש
מקור הדין: (שמות כ"ב, א-ב) - דין הבא במחתרת.
ובמס' סנהדרין (עב ע"ב) - הבא במחתרת נידון ע"ש סופו[1]. אמר רבא, מה הטעם (לדין הבא במחתרת)? חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, וזה (הגנב) אומר, אם אלך (ואגנוב), יעמוד בעל הבית למולי ולא יניח לי (לגנוב), ואם יעמוד למולי, אהרגהו, והתורה אמרה[2], הבא להורגך - השכם להורגו.
ולא רק בא במחתרת לביתו דינו כן, אלא אף הבא לחצירו או לגנו וכדו'[3] [כל מקום שיודע, שיצטרך להרוג כדי לבצע את זממו[4]], אלא שרוב הגנבים באים במחתרת. לכן נקטה התורה בא במחתרת.
א. מותר[5] לו לאדם להתנגד לגנב ואף להורגו, ואינו חייב למסור לו ממונו[6], ואין הנגנב צריך לדקדק להציל עצמו באחד מאברי הגנב הבא במחתרת[7].
ב. אם ברור לגמרי שאין כוונת הגנב להרוג, אסור להורגו[8].
ג. רשות לכל אדם להרוג את הבא במחתרת[9] מאחר שזה התיר עצמו למיתה, כמאמר הכתוב "אין לו דמים"[10].
ד. לאחר שהגנב פנה עורף, אסור להורגו[11].
ה. במקום שיש איום לשרוף את ביתו של אדם וכדו', נראה שחלים אותם העקרונות[12].

(ב) פגיעה בגוף האנס במקרה של נסיון לאונס
לעניין אונס נערה מאורסה אמרה התורה[13] "ואין מושיע לה". בגמ' סנהדרין[14] נלמד מכאן שמותר להרוג את האנס שלא יאנוס. אמנם שני תנאים לדבר. 1. שיהיה בדבר איסור כרת או מיתת בית-דין; 2. פגם האישה[15]. כיום כל הנשים בחזקת נידות[16] או עריות, וקיים בהן איסור כרת או מיתת בית-דין[17]; אלא שבעוונותינו הדור פרוץ, ואין זה מוחלט שרוב הרווקות אכן בתולות הן[18]. אי לכך מותר לקרבן האונס לפגוע באנס כדי למנעו מלבצע את זממו, אך אם מותר להרגו או לאו יהיה תלוי במצב המדויק של המותקפת18, ומכל מקום נראה שיש להיזהר מלהרוג את האנס במקום שאפשר להציל על-ידי פגיעה באחד מאברי התוקף[19].

(ג) פגיעה בחירות
אדם שמונעים ממנו את חופש-התנועה על-ידי מחסום וכדו' רשאי לפגוע ברכוש החוסם כדי להשתחרר[20], אך אל לו לפגוע ברכוש בכוונה[21].
אדם שרוצים לשבותו שבי (כגון כדי לסחוט כופר-נפש), נראה שיש לו דין "אם במחתרת ימצא הגנב" וזכותו לפגוע בשוביו, שהרי אמרנו, כי החזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, גורמת לכך שמותר לו להרוג את הבא לגוזלו, ואם כן נראה לדון קל וחומר שאדם רשאי לפגוע בשוביו[22].
מובן הדבר שגם בעניין זה ישנה הגבלה – שמדובר אך ורק במקרה שוודאי הוא שעומדים לשבותו שבי, וכמבואר לעיל[23].


--------------------------------------------------------------------------------

[1] בתרגום מן הארמית.
[2] והיכן אמרה? לדעת רש"י (ברכות סב ע"ב), בדין הבא במחתרת, ולדעת מדרש תנחומא (פ' פינחס) הובא גם ב"מאירי" (סנהדרין שם), מ"צרור את-המדינים, והכיתם אותם. כי-צררים הם לכם..." (במדבר כ"ה, יז-יח).
[3] רמב"ם (הל' גניבה פ"ט הי"ב).
[4] עיין שם.
[5] "מנחת שלמה" (לגרש"ז אוירבך סי' ז אות ב).
[6] עיין "יד רמ"ה" סנהדרין שם, "אור גדול" לרי"ל פרלמן (סי' א), הובא ב"ציץ אליעזר" (חי"ג סי' ק) והסכימו עמו שם גם הוא וגם ה"מנחת שלמה" הנ"ל.
[7] דבר זה אם הנרדף נהרג על כך שהרג את הרודף, במקום להציל עצמו באחד מאיברי הרודף, שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים. דעת רש"י סנהדרין (עד ע"א) שחייב, ואלו מהר"ם צ'רמון ב"גור אריה" סנהדרין שם כתב שאף למתירים צריך לדקדק לפגוע באחד מאבריו, רק שאינו חייב אם לא דקדק. ועיין "יביע אומר" (ח"ד חושן משפט סי' ה) באריכות. אמנם כתבו פוסקים שאין צריך הנרדף לדקדק, לשון מרן הרב ב"משפט כהן" (סי' קלג), אם מפני שהוא בהול (עיין "יביע אומר" הנ"ל) או משום שיש היתר מיוחד לנרדף ("משפט כהן" סי' קלט), ובמיוחד בבא במחתרת - "שבות יעקב" (ח"ב סי' קפז).
[8] רמב"ם (שם הל' יב), כגון אב לבנו.
[9] רמב"ם (שם הל' יז), בניגוד לרודף שמצוה למנוע בעדו להרוג, ועיין מפרשי רמב"ם בזה שיש חולקים, שאף כאן חובה.
[10] לשון מרן הגר"ש ישראלי "עמוד הימיני" (עמ' קפב במהדורה החדשה).
[11] רמב"ם (שם הל' יא).
[12] "מנחת שלמה" הנ"ל דימה זאת לדין הבא במחתרת בלשון "חושבני".
[13] דברים (כ"ב, כו).
[14] דף עג ע"א.
[15] בסוגיה שם (עג ע"ב), עיין רמב"ם (הל' רוצח פ"א הל' יא) ושו"ע (חושן משפט סי' תכה, ג).
[16] "משנה ברורה" (סי' עה ס"ק יז).
[17] רמב"ם שם ושו"ע חושן משפט שם.
הערת מרן הגר"ש ישראלי - בעניין חזקת נידות, ברמב"ם מהד' פרנקל הובאה הגהת רעק"א שמציין לשון רש"י (סנהדרין עג ע"ב ד"ה אפיגמא רבה) שהוולד ממזר והיא נעשית זונה, משמע שנידה, כיוון שאין שם ממזרות, אינו נחשב פיגמא רבה, ע"כ אין זה בכלל עריות, ולפ"ז גם להיד רמ"ה דאזיל בשיטת רש"י הדין כן דאין בכך "פיגמא רבה". ועי"ש ב"מקורות וציונים" שנראה שאינו מסכים להערת הרעק"א הנ"ל, וצ"ע לדינא.
[18] הערת מרן הגר"ש ישראלי - ויש לעיין עוד דאם היתה רווקה שאינה בתולה, דאם כן נפגמה כבר על-ידי איסור זה. ועיין עוד שם ב"ליקוטים" - תשובת רדב"ז שתמה על רש"י בבא עליה אחר קודם, שלא כדרכה, שגם כן נפגמה, ותמה על זה בשתיים: חדא, דבבא עליה אחר אין כאן איסור תורה (והשגה זו תמוהה, כי ברור שכוונת רש"י, שאותו אחר שבא עליה קודם שלא כדרכה, היה גם כן מאיסור עריות), ותו כתב שרק במקרה שבאותה ביאה נפגמה, אז הוא דאמרינן דמצילים, ולא אם היתה פגומה מקודם, כי מכל מקום מתוספת עכשיו עוד פגימה, על כן ניתן להצילה מפגימה נוספת זו. אך בזה אין שום הכרח נגד דעת רש"י המפורשת שכתב, שאין הבדל בזה, וכל שנפגמה קודם על-ידי אחר, שוב אינה בדין זה. אמנם יש לומר שמן הסתם הרווקות הן בחזקת בתולות, ומכל מקום בדורנו, בגלל אווירת המתירנות, צ"ע.
[19] בדין אם הנרדף חייב כאשר היה יכול להציל עצמו באחד מאברי הרודף, נחלקו רבוותא. וכתבו פוסקים עיין "משפט כהן" (סי' קלג) שאינו חייב להציל באחד באבריו. ושוב נחלקו לעניין הנאנסת, ב"שער המלך" (פ' כד מהל' שבת) כתב לחייב, כיוון שבעריות אין הקרבן נבהל כל כך, וחלק עליו בס' "אגורה באהלך" (דף כו ע"ב) דמנא ליה, ובשו"ת "יביע אומר" (ח"ד סי' ה' עמ' שפה-שפו) האריך וכתב שם לחלק בין נרדף לנאנסת.
ויש מקום להעיר שייתכן, שכל מקרה אונס הוא כבא להרוג, וייתכן שיש בזה יסוד דין הבא במחתרת, דלאו כל נשי דינא גמירן ותעמודנה על נפשן, ועיין בס' "אברהם יגל", (סנהדרין שם), "דפגמא דנשי לגבי דידהן כהריגה דאנשי" ותכנסנה לחשש נפשות.
[20] בבא קמא (כח ע"א) "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס, ואף לר"נ דלא עביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא משבר ונכנס להביא זכויותיו".
[21] שו"ע (חושן משפט סי' שעט).
[22] סנהדרין (עב ע"א). עיין "מנחת שלמה" הנ"ל לענין הבאים לשרוף את ביתו שאף שאינו במפורש בגדרי הבא במחתרת, חשב לדונו כמותו, ונראה דהוא הדין כאן.
[23] עיין מה שכתבנו למעלה בעניין פגיעה בנפש, סעיף ב.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר