|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת נצבים וילךמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: הוכחת בעלות על סמך הרישום בטאבו / הרב שלמה דיכובסקי
עורך: הרב יואב שטרנברג
השבוע אנו ממשיכים לעסוק בנושא של מעמדו של הרישום בטאבו על פי ההלכה.
תיאור המקרה: שני הצדדים הם זוג בתהליכי גירושין. כשהיו זוג צעיר רכשו דירה, כאשר מרבית הכסף הדרוש לרכישת הדירה ניתן ע"י הורי הכלה, אף שבסופו של דבר נרשמה הדירה על שם שניהם.
התביעה: הבעל תובע שהדירה תתחלק בין שניהם כפי הרשום בטאבו. זאת משני נימוקים:
ראשית, היות שגם הוא וגם האשה החליטו על סכום הכסף שכל צד יביא לרכישת הדירה, יש לראות בזה כיצירת קופה משותפת, וממילא הדירה נקנתה בכספי שותפים.
שנית, אף אם נאמר שהדירה שייכת ברובה לאשה, הרישום בטאבו מוכיח שהאשה נתנה מחצית מהדירה לבעל בתורת מתנה.
פסק הדין : בית הדין חילק את הדירה שוה בשוה בין הבעל לאשה.
הנימוקים: הרמב"ם (שלוחים ושותפים פרק ד הלכה א) כותב: "כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כל אחד מהן ממון חבירו להשתתף בו, אם במעות נשתתפו יביא זה מעותיו ויביא זה מעותיו ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהם, אבל אם כתבו שטר והעידו עדים אע"פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהן לא קנו ועדיין לא נעשו שותפין שאין המטבע נקנה בחליפין, לפיכך אם נשתתפו בשאר המטלטלין כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו בהן נעשו שותפין בהן, וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהן הרי אלו שותפין, כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו".
והוסיף הטור (חושן משפט סימן קעו): "ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני ואפילו לא עשו משיכה לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור נראה דמהני".
נחלקו הסמ"ע (סקט"ז) והט"ז בביאור דברי הטור. לדעת הט"ז, עצם העובדה ששני השותפים ערבו את המעות ביניהם והתחילו לשאת ולתת בהם, מספיקה כדי להפוך את המעות למעות השותפים. ואילו לדעת הסמ"ע, אין השותפות נוצרת אא"כ עשו קנין, כפי שכתב הרמב"ם. הנתיבות הביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהן.
בנדון דידן, לא נעשה שום מעשה קנין ליצירת השותפות בין שני הצדדים. על כן, לא נוצרה קופה משותפת. ואף שהצדדים ערבו את מעותיהם והתחילו לשאת ולתת בהן, דבר זה שנוי במחלוקת הסמ"ע והט"ז.
נוסף על כך, יש לציין, שדברי הרמב"ם מתייחסים לשני אנשים הרוצים להשתתף ביניהם, ואינם יודעים כיצד לעשות זאת. לעומת זאת, בנדון דידן לא ברור בכלל שמדובר באנשים הרוצים להשתתף ביניהם. אדרבה, מסתבר שהורי הכלה, שנתנו את רובו המוחלט של הסכום, לא מעוניינים שהדירה תהיה רכוש משותף, אלא רק של האשה. ולכן, יש לדחות את טענת הבעל, לפיה הדירה נקנתה מכספי שותפות.
אלא שיש לדון בתביעת הבעל, מחמת הרישום בטאבו. הגמרא במסכת בבא קמא (דף קב:) אומרת, שאם אדם קנה שדה לעצמו, אלא שאמר שהוא קונה אותה עבור ריש גלותא (כדי שלא יבוא לערער על המכירה), השדה שייכת לקונה ולא לריש גלותא. ונחלקו הראשונים, האם במקרה שריש גלותא יבוא וידרוש את השדה לעצמו, יוכל לעשות כן.
לדעת התוספות, הרא"ש ועוד, אם לא הודיע הלוקח למוכר ולעדים שהוא באמת קונה עבור עצמו, יוכל ריש גלותא לדרוש את השדה לעצמו. לעומת זאת, לדעת הרשב"א, אף בלא הודעה לא יוכל ריש גלותא לדרוש את הדה לעצמו, כי ברור שהקנייה נעשתה עבור הקונה עצמו, והרישום על שם ריש גלותא הוא רק לחיזוק הקניה. אבל אם אין אומדנא שכזו, גם הרשב"א מודה שריש גלותא היה יכול לתבוע את השדה לעצמו.
מדברי כל הראשונים מוסכם, שעקרונית רשאי מי שהשדה נרשם על שמו לדרוש את השדה לעצמו. אלא שעל כך הקשו התומים ונתיבות המשפט מדברי ספר התרומות המובאים בטור (חושן משפט סימן ס סעיף יח), האומר שאם ראובן הלוה כסף לשמעון, וביקש משמעון לרשום את שטר החוב על שמו של לוי, אין לוי יכול לבוא ולתבוע את ההלוואה לעצמו, כל עוד הוא מודה שראובן הוא זה שהלוה לשמעון.
התומים (סימן ס סקי"ז) כותב, שיש הבדל בין שטר הלואה לשטר מכר. שכן, בשטר מכר, השטר הוא שיוצר את הקנין, ולכן השם הכתוב בשטר הוא הקובע. מה שאין כן בשטר הלוואה, ששם השטר הוא רק לראיה בעלמא, ומהות ההתחייבות נובעת מהשאלה מי היה המלוה. בנתיבות המשפט (שם סקי"ט) חילק בצורה אחרת, ואמר שבמקרה של מכר, ניתן לעשות קנין בצורה כזו, דהיינו שאדם אחד ישלם את הכסף, והקרקע תיקנה לאדם אחר (כמבואר בקידושין דף ז.). אבל בהלוואה, אין אפשרות שאדם אחד ילוה את הכסף, והלוה יתחייב לאדם אחר, כי הלווה חייב רק למי שמלוה לו את הכסף.
בנדון דידן, אף אם הורי האשה נתנו את הכסף, סוף סוף רשמו את הדירה על שם שני בני הזוג, והרי זה דומה לדין העולה מדברי הראשונים, שבשדה רשאי מי שהשדה נרשם על שמו לתבוע את השדה.
יתר על כן, הנדון בסוגיא בבבא קמא הוא, שהמוכר הכיר רק את מי שנתן לו את הכסף, ולא את מי שהשדה נרשם על שמו. אבל כאן הרי כל תהליך הקנייה נעשה ע"י הבעל והאשה כאחד, ושניהם חתמו על כל המסמכים הקשורים בקנייה, ולכן ברור במקרה זה, שהמוכר מכר את הדירה הן לבעל והן לאשה.
עוד יש לציין, שאף כי הפוסקים (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתקנז; שו"ת מהרש"ם חלק ה סימן לח ועוד) דנו במקרה של אדם שקנה דירה בכספו, ורשם אותה בערכאות על שם אשתו, אם יש לראות בזה מתנה, או שנאמר שעשה זאת רק כדי להבריח מבעלי חובו, שם מדובר כשהבעל קנה את הדירה לעצמו ורק הוא היה שותף לתהליך הקנייה, והרישום אחרי כן בערכאות אינו קשור לעצם הקנייה. אבל בנדון דידן, הרי הבעל והאשה הם אלו שהשתתפו בתהליך קניית הנכס כולו, ורק התשלום התבצע אך ורק ע"י הורי האשה.
נוסף על כך, בימינו מקובל מאוד שההורים של צד אחד הם שמממנים את כל הדירה, אף שהיא נרשמת על שם שני בני הזוג. ולכן אין לראות את רישום מחצית הדירה על שם החתן כרישום של כבוד בלבד, אלא כמתנה גמורה, שהיא חלק מההסכם בין הצדדים, וכתמורה להסכמת החתן לנישואין.
בית הדין קיבל את ההנחה, שלהעברת הזכויות בטאבו יש מעמד של קנין סיטומתא. על כן, אף אם נאמר שהדירה נקנתה כולה בכספי הורי האשה, יש לראות את הרישום בטאבו על שם הבעל כמתנה.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
