שנת תשע"ח| שבת פרשת בשלח

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הלל

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וגו'. (טו, א)
הכיצד ההלל, שהוא מפרקי תהלים שאמרם דוד, נאמר ע"י משה ובני ישראל על ים סוף?

מהותו. סתם הלל האמור בכל מקום הוא פרקי המזמורים שבתהלים, המתחילים בפסוק הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' (קיג א) ומסתיימים בפסוק הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (קיח כט. עי' פסחים קטז ב וסוכה לח ב), ונקרא גם הלל המצרי (ברכות נו א), דהיינו ההלל שאנו קוראים בפסח (רש"י שם). ועליו אמרו בתוספתא (פסחים פ"י): אין פוחתים ממנו ואין מוסיפים עליו.

מקורו. הלל זה נחלקו תנאים מי אמרו:

(א)   רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים (ברייתא פסחים קיז א), שכן כתוב בו בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וגו' והַיָּם רָאָה וַיָּנֹס ו"הים ראה וינוס" (רשב"ם שם קטז ב ד"ה משה). וכן אמרו במדרש תהלים (קיג ב): אתה מוצא עשרים וששה דורות משברא הקב"ה את עולמו עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל עד שיצאו משעבוד מצרים, שהיה על טיט ולבנים, ואמרו הלל.

(ב)        רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהם מלכי כנען (ברייתא פסחים שם). רש"י מפרש, שמוסיף על רבי אליעזר ואומר שאף יהושע וישראל אמרוהו; ורשב"ם מפרש, שחולק על רבי אליעזר וסובר שיהושע וישראל הם שאמרוהו תחילה.

(ג)   רבי אליעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא.

(ד)   רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב.

(ה)   רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר.

(ו)    רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע.

(ז)    וחכמים אומרים: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם - אם חס ושלום תהא צרה על ישראל - וכשנגאלים, אומרים אותו על גאולתם (ברייתא שם).

(ח)   חבריו של רבי אלעזר ב"ר יוסי אומרים: דוד אמרו (ברייתא א' שם).

בדעת הסוברים שהקודמים לדוד אמרו הלל פירש רשב"ם (ד"ה משה וישראל אמרוהו) שמשה וישראל אמרוהו, ואחר כך קבעו דוד בספר תהלים. ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' רסד) פירש שהקודמים לדוד לא אמרוהו באותו נוסח שבתהלים, אלא אמרו איש כפי צחות לשונו, עד שבא דוד ותיקן הלל זה כדי שיאמרו בכל מקום ובכל זמן נוסח אחד.

חיובו. במצות קריאת הלל נחלקו גאונים וראשונים:

(א)   בעל הלכות גדולות (במנין המצוות), היראים (השלם סי' רסב), רבי שלמה בן גבירול (מצות עשה טז), הסמ"ק (סי' קמו) ועוד, סוברים שהיא מצוה מן התורה, ונמנית במנין המצוות, ולמדוהו מהוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ (דברים י כא), ועוד מקורות. לפי דעה זו הסתפק הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש א) אם אין מן התורה אלא עיקר חיוב הקריאה, היינו שיאמרו ישראל שירה במועדיהם לה' שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו,אבל הנוסח של ההלל דוד הוא שתיקן; או שגם הנוסח של מזמורים אלה הוא מן התורה. ונטה לומר שהדבר תלוי במחלוקת התנאים אם משה וישראל הם שאמרו הלל זה או דוד. והרא"ה (בחידושיו לברכות יד א) כתב שעיקר המצוה מן התורה לומר שירה באותם הימים, אבל הנוסח של המזמורים אינו אלא מדרבנן.

(ב)   אבל דעת הרמב"ם (חנוכה פ"ג ה"ו ובספר המצוות שורש א) שכל עיקרה של מצות קריאת הלל אינו אלא מדרבנן, שהרי דוד הוא שאמרו. וביארו המגילת אסתר והקנאת סופרים (על סהמ"צ שם) שאפילו לסוברים שמשה וישראל אמרוהו, אינו מן התורה, שהרבה דברים תיקן משה ואינם מן התורה.

(ג)   ודעת הראב"ד (בהשגות חנוכה שם) שיש בקריאת הלל מצות עשה מדברי קבלה - דברים שנאמרו בנביאים ובכתובים - והוא מן הכתוב הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (ישעיה ל כט, והכסף משנה שם כתב שאף הרמב"ם מודה שהיא מצוה מדברי קבלה, אלא שקורא לה דברי סופרים).

(ד)   והמגיד משנה (שם) מחלק, שקריאת הלל על כל צרה שנגאלים ממנה היא מדברי קבלה, אבל קריאתו בימים הקבועים היא מדברי סופרים.

להלכה נחלקו האחרונים:

(א)   השאגת אריה (סי' סט) פסק שמצות קריאת הלל מדרבנן; ולכן אם אדם מסופק אם קרא הלל או לא, אינו חוזר וקורא, שספק דרבנן להקל.

(ב)   אבל החתם סופר (שו"ת יורה דעה סי' רלג) מצדד לומר שביום שנקבע על הצלת ישראל ממיתה לחיים, כגון חנוכה, קריאת ההלל מן התורה, מקל וחומר ממצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח - שאם משעבוד לחרות אומרים שירה בפה, ממיתה לחיים לא כל שכן.

(ג)   והנצי"ב (בהעמק שאלה שאילתא כו ס"ק א) פירש בדעת השאילתות (שם)שאין מצוה מן התורה אלא באותו זמן ממש שאירע הנס; אבל באותו יום כל שנה ושנה אין לו עיקר מן התורה אלא מדרבנן, אפילו לסוברים בהלל של חג שהוא מן התורה לעולם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר