שנת תשע"ח| שבת פרשת תזריע מצורע

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: מצורע

חציצה

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר. (יד ט)
פלסטר המכסה על פצע - האם נחשב כחציצה לטבילה?
סתימה בשן - האם נחשבת כחציצה לטבילה?


חציצה בטבילה. כל הטעון טבילה במקוה, בין האדם הטובל להטהר מטומאתו, ובין הכלים שמטבילים אותם לטהרם מטומאתם, או בטבילת כלים הנלקחים מן הגוי, לא יהא דבר חוצץ - מבדיל (פירוש המשנה לרמב"ם מקואות פ"ט מ"א) - בינו לבין המים. ואם היה דבר חוצץ, כגון שהיה בצק או טיט מודבק בבשר האדם או בגוף הכלי, לא עלתה לו טבילה, והרי הוא טמא כפי שהיה (רמב"ם מקואות פ"א הי"ב על פי, ברייתא חולין י א), שנאמר בטבילת מצורע: וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר (כאן) - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים (סוכה ו א; בבא קמא פב א), שמשמעות "בשרו במים" שיגע בשרו במים (רש"י ב"ק שם, ועי' תוס' סוכה שם שנראה שפירשו שהלימוד מייתור "בשרו"). והמאירי (נדה סו ב) כתב שהלימוד הוא מהאמור בבעל קרי: וְרָחַץ בַּמָּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (שם טו טז) - שאם יש דבר החוצץ, אין זו טבילה בכל בשרו. אף חציצה בשיער פוסלת בטבילתו (מקואות פ"ט מ"א וב; ברייתא עירובין ד ב וסוכה שם א; רמב"ם פ"ב הט"ו; טוש"ע יו"ד קצח ה), שנאמר וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם - את הטפל לבשרו (ברייתא שם ושם), שהמחובר לבשרו, היינו השיער, אף הוא יהא במים (רש"י סוכה שם). ואף הצפרניים נתרבו ממקרא זה, שלא יהא בהם דבר חוצץ (תפארת למשה סי' קצח). וכן השניים (אבני נזר יורה דעה סי' רסג).

רובו ומקפיד. דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - דבר החופה את רובו של הטובל, והוא מקפיד עליו ורוצה להעבירו מעליו (רמב"ם מקואות פ"א הי"ב) - חוצץ; שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ (עירובין ד ב; רמב"ם שם). ואם הדבר החוצץ לא היה חופה אלא את מיעוטו, אינו חוצץ, אפילו אם מקפיד עליו (רמב"ם שם ע"פ גמרא שם). וגזרו חכמים על רובו ואינו מקפיד עליו, משום רובו ומקפיד; וכן על מיעוט ומקפיד, משום רובו ומקפיד (עירובין שם; רמב"ם שם). אבל אם היה הדבר החוצץ במיעוטו ואינו מקפיד עליו, אינו פוסל (מקואות פ"ט מ"ג; גמ' שם ושם; רמב"ם שם).
בטעם שדבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ מן התורה, אפילו אם הוא על רובו, כתב רש"י (שבת נז א ד"ה הא נמי ועירובין וסוכה שם) שהוא כגופו של הטובל, הואיל ואין סופו ליטלו, ובטל לגביו. וביארו אחרונים, שדנים את הדבר החוצץ כאילו היה בשרו ממש, וכשבאים המים על גבי הדבר החוצץ, יש כאן ביאת מים על גופו (שו"ת זכרון יוסף יו"ד סי' י, הובא בסדרי טהרה קצח ס"ק כג; חזון איש יו"ד סי' צד ס"ק א). והבגדי ישע (סי' כג אות ב) פירש, שכיון שהדבר החוצץ בטל לגופו, דנים את המים שעל גביו כאילו הם על הגוף ממש.
מיעוטו ומקפיד, שמן התורה אינו חוצץ, הסבירו רבנו יהונתן מלוניל (שבועות סוף פ"ב) והראבי"ה (כתב יד סי' תתקצא הובא באור זרוע סי' שסב) שהוא משום שרובו ככולו, והרי הוא בכלל "כל בשרו". והחזון איש (יו"ד סי' צה ס"ק ג) כתב, שאף על פי שהדבר החוצץ אינו בטל לגבי הגוף, כיון שהוא מקפיד עליו, כל שהוא על מיעוט הגוף אינו חשוב לחצוץ בין גופו למים; וכיון שכולו בתוך המים, ורובו נוגע בהם, הרי זו טבילה. ודעת הזכרון יוסף (שם) והפני אריה (סי' ז) שהטעם הוא שכל שאין הדבר החוצץ חופה אלא מיעוט הגוף, הרי הוא בטל לגבי הגוף, אף על פי שמקפיד עליו. ולפי זה כתבו הגולות עליות (מקואות פ"ח מ"ה) והצמח צדק (ליובאויטש יו"ד סי' קס) שבאופן שאין הדבר החוצץ מתבטל לגבי הגוף, כגון שאדם אחר אחזו בידו בשעת הטבילה, לא עלתה לו טבילה מן התורה, אף על פי שאין החציצה אלא במיעוט הגוף, ואינו מקפיד עליה, שהרי זה כאילו ידו חוץ למים.

ההקפדה. דבר חוצץ שרצונו להסירו, אלא שאינו יכול מפני שמשמש לרפואה, או מפני הסכנה, או משום שמצטער בהסרתו - דנו בו הפוסקים אם נחשב מקפיד או לא:
(א) בדבר שמשמש לרפואה כתבו הבינת אדם (בית הנשים אות יב) והלחם ושמלה (ס"ק ס) שכיון שרצונו להסירו אלא שאינו יכול, הרי זה נחשב מקפיד וחוצץ. ולפיכך, אשה שיש לה נקב בשיניה, וסתמו בשעוה או בעופרת כדי שלא יכנס אויר בשן, ואין הסתימה משמשת לנוי - חוצצת. אבל רבים מהאחרונים חולקים וסוברים שאינו קרוי מקפיד עליה, ואינה חוצצת (פחד יצחק ע' אשה; שו"ת צמח צדק שם; שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ג סי' כז, ועוד, ועי' אגרות משה יו"ד סי' צז בענין סתימה זמנית).
(ב) דבר החוצץ שאי אפשר להסירו מפני הסכנה, כתב האור זרוע (סי' שסב אות יא) שאינו פוסל את הטבילה, שהרי אין אדם מקפיד להסירו (לבוש קצח ו; שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קמז, ועוד). ואף על פי ששאר בני אדם מקפידים עליו, כיון שכל מי שיש בו חשש סכנה זו אינו מקפיד עליו, הרי זה חשוב אינו מקפיד (סדרי טהרה ס"ק יט). ועל פי זה הסביר הראבי"ה (מובא באו"ז סי' שסב אות יא) את דעת רבי (בתוספתא פ"ח) שחץ של מתכת התחוב בבשרו אינו חוצץ, לפי שסכנה להוציאו.
(ג) דבר חוצץ שהאדם מצטער בנטילתו, כתבו ספר התרומה (סי' קג בשם ר"י בתשובה), הסמ"ג (לאו קיא) והמרדכי (שבועות סי' תשמח) שאינו פוסל את הטבילה. כגון גלד שעל גבי המכה (מקואות פ"ט מ"ד) שאף על פי שמקפיד עליו, כיון שמחמת הכאב אין דעתו ליטלו עכשיו, הרי זה נחשב אינו מקפיד. וביאר הסדרי טהרה (סוף ס"ק כו) שאינו דומה לחץ התחוב בבשרו, שכל שאין סכנה להוציאו חוצץ, אף על פי שמצטער בהוצאתו ואין דעתו להוציאו, לפי שהחץ אינו מגופו; אבל גלד שהוא מגופו אינו חוצץ, כל שמצטער בנטילתו. אולם כתב הסדרי טהרה (ס"ק כג) שמדברי הר"ש מקוצי והמהרי"ק (הובאו בט"ז ס"ק יד) נראה שגלד שחוץ למכה שחוצץ (מקואות שם מ"ב), הרי זה אף כשמצטער בנטילתו. ומכל מקום מנהג הנשים להסיר מעל בשרן כל גרב וכל שחין, וכיוצא, אף על פי שמן הדין אינם חוצצים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר