שנת תשע"ח| שבת פרשת אחרי מות קדושים

דרכי האמורי

על פי הערך: דרכי האמורי, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ז
החשש מפני "חתול שחור" - האם הוא אסור משום "דרכי האמורי"?
מדוע אין (ואולי יש?) במנהג הכפרות משום "דרכי האמורי"?

גדרם ומהותם. דרכי האמורי הם מחוקות עובדי הכוכבים, שאין בהם משום עבודה זרה (תוס' סנהדרין נב ב ד"ה אלא ועבודה זרה יא א ד"ה ואי), אבל נהגו לעשותם לשם תורת הבל ושטות שלהם (תוס' ע"ז שם). ואיסורם הוא משום וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (כאן. תורת כהנים שם בשם רבי מאיר ורש"י שבת סז א במשנה), או משום וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם (שמות כג כד. רש"י ע"ז שם ד"ה ולא וחולין עז א במשנה).

מהדברים האסורים משום חקות הגוים ישנם שהוגדרו ביחוד בשם דרכי האמורי, והם מיני ניחושים (רש"י שבת שם ד"ה דרכי וחולין שם ד"ה דרכי; ר"ן חולין שם, ועוד), ודברים שאינם מתחייבים מהעיון הטבעי; והם סעיפים ממעשה הכישוף (מורה נבוכים ח"ג פל"ז), ואין להם מבוא בדרכי הטבע, ולא נתאמתו בנסיון (חידושי הר"ן סנהדרין נב ב), ומעשה תהו המה ואין בהם תועלת (ר"ן חולין עז ב), והם דברים משונים ותמוהים. ועל כן נקראו חוקות, כחוק שאין לו טעם לדבר (מהרי"ק שרש פח). בכולם יש סרך עבודה זרה (ר"ן ע"ז יא א), שהם מושכים למעשה כשפים, אשר הם נמשכים לענייני הכוכבים, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם (מו"נ שם). דעת היראים (השלם סי' שיג) שאין לנו בדרכי האמורי אלא אלה שמנו חכמים (בתוספתא שבת פ"ז ופ"ח), ואין להוסיף עליהם, שאינם מסברא אלא מן הקבלה. אבל המהרי"ק (שם) והרמ"א (בשולחן ערוך יורה דעה קעח א) סוברים שכל מה שנהגו העכו"ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר, יש לחוש בו משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם.

מנהג כפרות. הרשב"א (סי' שצה) והארחות חיים (דין ערב יום הכפורים) בשם הרמב"ן כתבו על המנהג לעשות כפרות בערב יום הכפורים, שהוא אסור משום דרכי האמורי. וכן כתב השולחן ערוך (אורח חיים תרה א) שיש לבטל המנהג. אבל הגאונים כתבו מנהג זה (תשובות הגאונים שערי תשובה סי' רצט בשם רב ששנא גאון; תורתן של ראשונים ח"א עמ' 50 בשם רב נטרונאי, ועי' אוצר הגאונים יומא עמ' 64-62), וכן רבים מן הראשונים והאחרונים; וכן נוהגים מנהג כפרות בכל מקום (עי' רא"ש יומא סי' כג ושבלי הלקט השלם סי' קפג ומחזור ויטרי עמ' 373 ועוד). וכן כתב הרמ"א (בשו"ע שם) שמנהג ותיקין הוא, ואין לשנות.

ברפואה ותועלת. דבר מדרכי האמורי שיש בו משום רפואה, נחלקו בו תנאים: לרבי מאיר - ויש גורסים: רבי יוסי (כן היא גירסת הירושלמי ובכמה דפוסי משניות ישנים וכתבי יד) - מותר; ולחכמים - וי"ג רבי מאיר (שם) - אסור (משנה שבת סז א). ההלכה, שכל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי (אביי ורבא בגמרא שם ובחולין עז ב; ר' שמואל ור' אבהו בשם ר' יוחנן בירושלמי שבת פ"ו ה"ט; רמב"ם שבת פי"ט הי"ג; טור ושולחן ערוך או"ח שא כז), בין שהרפואה טבעית, כגון סם ומשקה לרפואה ותחבושת למכה (עי' רש"י שם וחולין שם), ובין שהוא בדרך סגולה (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג; מאירי שבת שם), כגון לחשים (רש"י ור"ן חולין שם ורא"ש ומאירי שבת שם; טוש"ע או"ח שם) והשבעות (מאירי שם; תשובות ממימוניות נזיקין סי' כב; בית יוסף יו"ד קעט ורמ"א בשו"ע שם טז) וקמיעות (עי' שבת ס א ושו"ע יו"ד שם יב), וכיוצא.

ונחלקו ראשונים בלחשים:

(א)    הר"ן (שבת סוף פ"ו בשם תוס' ורבנו יונה), המרדכי (שם סי' שס), הטור והשולחן ערוך (או"ח שם) בשם "יש מי שחשש", סוברים שדווקא לחשים מומחים וידועים שאנו יודעים בהם שמרפאים, מותרים. והוסיף המאירי (שם) שהוא הדין בכל דבר סגולי, דווקא כשההמון בטוח בתועלתם, שמצד בטחונם בדבר טבעם מתחזק ומכח ההרגל נוצר עזר טבעי בהם. והרמב"ם (מו"נ שם) כתב שכל מה שמתאמת נסיונו בהם, אף על פי שאינו מתחייב מצד ההגיון, מותר לעשותו; ושלכן התירו במשנה (שבת סז א) להשתמש בסגולה של שן שועל, משום שבזמן ההוא היו חושבים שהנסיון הוכיח רפואתו.

(ב)    אבל הרשב"א (ח"א סי' קסז ותיג ותתכה, ועי' בדק הבית להב"י יו"ד סי' קמא שכתב שהרשב"א חזר בו מהתירו), הרא"ש (שבת שם), הר"ן (שם בשם הרשב"א) והדעה הראשונה שבטור ובשולחן ערוך (או"ח שא כז) חולקים וסוברים, שאפילו אם לא ידענו בבירור שמרפאים, מותרים, אם אינם מאלה שאמרו חכמים בפירוש שאסורים משום דרכי האמורי. ואין אוסרים אותם מטעם שאין הסגולה הרפואית ידועה לחכמי הטבע, שהרי יש כמה סגולות שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע; והרי אין לך דבר רחוק מן הטבע כמו הלחש "שברירי ברירי רירי ירי רי", וחכמים התירוהו (עי' פסחים קיב א. שו"ת הרשב"א שם). ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואינם מועילים (ר"ן שם; דעה א' בטוש"ע שם), או כשעושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה (רא"ש שם; טוש"ע שם).

מי שנתעטש ואומרים לו: מרפא - לרפואה (או: לבריאות) - דעת תנא קמא בתוספתא (שבת פ"ח) שהרי זה מדרכי האמורי; אבל רבי אלעזר ב"ר צדוק אומר (שם) שאינו אסור אלא בבית המדרש, משום ביטול תורה בלבד. וכן ההלכה (רמב"ם תלמוד תורה פ"ד ה"ט; טוש"ע יו"ד רמז יז).

כל דבר שעושים משום טעם מיוחד, ולא לניחוש, אין בו משום דרכי האמורי. ולכן ממשיכים לפני חתנים וכלות צנורות של יין ושל שמן - משום סימן טוב (רש"י ברכות נ ב ד"ה ממשיכין) - ואין חוששים משום דרכי האמורי (תוספתא שבת פ"ח ומס' שמחות פ"ח. וגם אין בזה איסור בזיון אוכלין). וכן שורפים על המלכים שמתו את מיטתם וכלי תשמישם, ואין בו משום דרכי האמורי (תוספתא שבת שם ומס' שמחות שם וסנהדרין נב ב). וכן עוקרים על המלכים שמתו, היינו שעוקרים וחותכים הגידים מפרסות הסוסים שהיו רוכבים עליהם, ואין בו משום דרכי האמורי (תוספתא שם וע"ז יא א), שהרי יש טעם בדבר, ששורף לכבודם - כלומר, שאין אדם אחר ראוי להשתמש במה שהשתמש הוא (ר"ן ע"ז שם).