שנת תשע"ח| שבת פרשת קרח

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: טבל

"וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ" (יח לב)

האם טבל אסור גם בהנאה, או רק באכילה?

האם מותר לאכול ממנו קודם החיוב בתרומות ומעשרות ע"י גמר מלאכה?

מהותו של טבל. תבואה ופירות שגדלו בארץ ישראל שחייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואלה עדיין לא הופרשו, נקראים טבל (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות פ"ז), ואסורים באכילה.

השם טבל –

• כתבו ראשונים שהוא מילה מורכבת מן המילים "טב לא" (פירוש המשניות ורע"ב שם; רבנו מנוח חמץ ומצה פ"ו ה"ז פירוש א; כפתור ופרח פ"ב).
• ורבנו מנוח (שם בפירוש ג) כתב שהוא מלשון תערובת.
• והערוך (ע' טבלא) ורבנו מנוח (בפי' ב) פירשו שהוא מלשון טבלה, שהוא כמו טבלה של עץ ומתכת, שאין אדם יכול לאכול ממנה.

באכילה. האוכל טבל עובר באיסור "בל תאכל טבל" (פסחים לח ב) - מלבד שמבטל מצות עשה של הפרשת תרומות ומעשרות (עי' החינוך סוף מצוה תקן) - שנאמר: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' (ויקרא כב טו), בעתידים לתרום הכתוב מדבר (סנהדרין פג א; רמב"ם מאכלות אסורות פ"י הי"ט; סמ"ג לאו קמז; החינוך מצוה רפד). והיינו, שלא ינהגו בהם מנהג חולין כשעדיין קדשים שעתידים להתרם לא הורמו (רמב"ם שם; סמ"ג שם), ואסרה התורה לחלל הקדשים בעודם מעורבים עם החולין (החינוך שם), וחילול היינו אכילה (רש"י שם). אף טבל שהורמה ממנו תרומה גדולה, ולא הורמה ממנו תרומת מעשר, חייבים על אכילתו מיתה בידי שמים (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קנג והחינוך שם, שגורסים כן בברייתא יבמות פו א; רמב"ם מאכלות אסורות פ"י הי"ט). וכן האוכל מעשר ראשון קודם שניטלה ממנו תרומת מעשר, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר כאן בתרומת מעשר: וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ (ספר המצוות שם ופירוש המשניות מכות פ"ג מ"ב; רמב"ן בספר המצוות במצוות הנוספות לא תעשה ז), אזהרה לאוכל טבל הטבול לתרומת מעשר (רמב"ן שם).

בגדר איסור טבל, כתבו התוספות (יבמות פו א ד"ה מה) ותוספות הרא"ש (שם) שאין האיסור משום תערובת התרומה שבו, אלא מגזירת הכתוב. ולכן הטבל אסור אף לכהן, אף על פי שהוא מותר בתרומה. אבל האתוון דאורייתא (סי' ב) כתב בדעת רש"י (יבמות פו א ד"ה אף וסנהדרין פג א ד"ה סימן), הר"ן (נדרים פד א) והריטב"א (בבא מציעא נג א) בשם הראב"ד, שאיסורו משום התרומה המעורבת בו. וביאר הצפנת פענח (פ"י ה"ז) שאף על פי כן טבל אסור אף לכהן, שתרומה קודם הפרשה אסורה לכהן (ועי' עונג יום טוב סי' לג בהגהה וסי' קיד ושואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ב סי' ב).

אף טבל שלא הורם ממנו מעשר ראשון חייבים על אכילתו מיתה בידי שמים (יבמות פו א). וכן טבל הטבול למעשר עני (ירושלמי קדושין פ"ב ה"ח; תוס' יבמות שם דעה ב; פסקי ריא"ז פסחים פ"ב ה"ד; ר"ן נדרים פד ב). וכן דין טבל הטבול למעשר שני (דברי אמת קונטרס י סי' ד בדעת רש"י שם). ויש מצדדים שדווקא טבל הטבול למעשר ראשון חייבים עליו מיתה, שהרי הוקש מעשר לתרומה, מה שאין כן הטבול למעשר עני, שלא הוקש (תוס' שם תירוץ א'). וכן הטבול למעשר שני (מנחת חינוך שם לדעה זו). ודעת הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"י הי"ט וה"כ וספר המצוות לא תעשה קנג), הראב"ד (בהשגות שם), הסמ"ג (לאוין קלח), החינוך (מצוה רפד) ועוד, שאין חיוב מיתה אלא על הטבול לתרומה ולתרומת מעשר; אבל הטבול לשאר מעשרות אינו אלא בלאו, לפי שלא כתבה התורה באלו לשון קודש, אלא בתרומה ותרומת מעשר בלבד (ראב"ד שם).

בהנאה. אין מדליקים נר בטבל טמא (ברייתא בגמרא שבת כו א, ועי"ש המקור לכך בתורה; רמב"ם מעשר פ"ו ה"ב; שולחן ערוך יורה דעה סי' שלא קטז). וכתבו רש"י (שם), תוספות (מנחות סז ב), תוספות הר"ש משאנץ (פסחים ט א), תוספות הרא"ש (נדה טז ב) ועוד, שכל שכן שטבל טהור אסור להסיק תחת תבשילו. והוא הדין לכל הנאה של כילוי שאסורה, אבל הנאה שאינה של כילוי - מותרת (תוס' הרשב"א שם ותוס' הרא"ש שם). ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאין איסור להדליק אלא בטבל טמא, אבל בטבל טהור מותר, שכיון ששייכת בו אכילה - שלאחר הרמה מותרת התרומה באכילה - אינו אסור אלא באכילה (רשב"א שבת כו א וכ"כ בתוס' מנחות סז ב בשם רש"י, וכן כתב בערוך לנר סוכה לה ב בדעת התוס' ברכות מז ב). וכן מותר בשאר הנאה של כילוי (ערוך לנר שם; אור שמח מעשר פ"ג ה"כ בדעת הרמב"ם שם; אחיעזר ח"ג סי' פא ס"ק יט). ולדעת הבית אפרים (יו"ד סי' סב) והשדי חמד (כרך ג כללים מערכת ט כלל י) אף מדרבנן מותר. אבל דעת בית המלך (מעשר שם, מובא בשדי חמד שם) שאסור מדרבנן.

לפני גמר מלאכה. אין חייבים על הגידולים משום טבל עד שתגמר מלאכתם (עי' ברייתא בגמ' ב"מ פה ב, ועי' מעשרות פ"א מ"ה ורמב"ם מעשר פ"ג ה"א ואילך ושו"ע יו"ד שלא פב ואילך). כגון, בתבואה - משימרח (מעשרות מ"ו; רמב"ם שם והי"ג; שו"ע שם), שלאחר שמסירים את המוץ מן התבואה צוברים אותה במקום אחד בגורן, ומייפים פני הערימה ומחליקים אותה, והוא המירוח (ר"ש שם ע"פ הירושלמי שם הי"ד; רמב"ם שם), שנאמר בה גורן (גמ' ב"מ שם) -כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן (במדבר יח כז) - היינו שדש וזרה ומירח פניו של הכרי (רמב"ן ב"מ שם).

אף על פי שאין חייבים משום טבל קודם גמר המלאכה, אינו מותר באכילה אלא עראי (מעשרות פ"א מ"ה ורמב"ם מעשר פ"ג ה"א ושלחן ערוך שם); אבל אכילת קבע אסורה מדרבנן (רש"י ברכות לא א ד"ה במוץ ולח ב ד"ה בטבל ועוד מקומות; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסא), שמא יבוא לאכול טבל לאחר מירוח וראיית פני הבית (שיטה מקובצת ב"מ פח ב בשם הרשב"א וכעין זה בשו"ת הרשב"א שם).

אכילת עראי, שמותרת בטבל קודם ראיית פני הבית, כתבו אחרונים שאין גדרה כאכילת עראי המותרת חוץ לסוכה, שבטבל תיתכן אכילת קבע אף בפירות ויין, או בפת פחות מכביצה, מה שאין כן בסוכה (בינת אדם לשערי צדק פ"ו אות א וכעי"ז במשנה ראשונה מעשרות פ"ד מ"ד ודברי שאול ויוסף דעת סי' שלא פז), שבטבל אין הדבר תלוי בכמות האכילה אלא באיכותה (חזון איש מעשרות סי' ד ס"ק י ויז), ובאיכות הפירות עצמם (מעשה רוקח על הרמב"ם מעשר פ"ג ה"ו). לפיכך המלקט תאנים כל צרכו להוליכן לבית, מותר לאכול מהן אחת אחת אפילו הרבה, שהרי זה בכלל עראי. ואם ייחד תאנים אלו לסעודה בין בדיבור ובין במחשבה, הרי זו אכילת קבע, ואסור לאכול אפילו תאנה אחת (חזון איש שם ס"ק י). 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר