|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת במדברמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: אחריותו של נותן עצה / הרב זאב ציצוביץ
עורך: הרב יואב שטרנברג
בשבועות הקרובים נביא מספר פסקי דין העוסקים בנושא של נזקי גרמא. הדוגמא אותה אנו מביאים השבוע עוסקת באחריותו של אדם המייעץ לחברו, בענייני ממון.
המקרה: לתובע היה גמ"ח הלוואות. ראובן פנה אליו, על מנת לקבל הלוואה, והתובע סירב להלוות לו, מאחר ובעבר הוא התחמק מלשלם את ההלוואה. ראובן גייס את הנתבע, שהיה רבו בישיבה, שיעזור לו. הנתבע פנה אל התובע, ושכנע אותו להלוות לראובן באומרו שיש כספים שיגיעו לראובן תוך עשרה ימים, ואמורים לעבור לראובן דרך הנתבע עצמו, והנתבע התחייב, שכשהכספים הללו יגיעו לידו, ינתנו לתובע בפרעון החוב. הנתבע הדגיש שאינו ערב לחוב, אלא שהכספים האלו בטוחים במאת האחוזים, ונטל אחריות, שכשיגיעו לידו, יעבירם לראובן, וראובן יכול להלוות לראובן בראש שקט.
התביעה: התובע טוען, שכיוון שהנתבע הבטיח לו שראובן יוכל לשלם את החוב, יש לנתבע אחריות על החוב.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שבזמן שפנה לתובע, ראובן היה אמור לקבל עבודה חדשה, והכספים שהנתבע הבטיח שיגיעו לתובע, הם הכספים מהעבודה הזו. אבל לפתע בוטלה עבודה זו, שלא באשמתו של הנתבע. הנתבע טוען, שאין לו אחריות על החוב של ראובן כלפי התובע, במיוחד לאור העובדה שהדגיש שאינו ערב.
פסק הדין: בית הדין חייב את הנתבע לשלם את כל סכום החוב, במידה וראובן לא יפרענו בעצמו.
הנימוקים: הרמ"א (סי' קכט סעיף ב) כותב: "ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה, כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו".
האחרונים מסבירים, שהסיבה לחיוב המובאת ברמ"א אינה מטעם ערבות, אלא מדין 'גרמי'. מקור החיוב הוא בגמרא בב"ק (צט:), שנפסקה בשו"ע (סימן שו סעיף ו): "המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע. אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחינם ראהו פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחינם. והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. הגה ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב, ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר"
מבואר, שאם השולחני הוא מומחה ונתן את עצתו בחינם – פטור. אבל אם חסר אחד התנאים, חייב השולחני בנזק שנגרם מחמתו. ובתנאי, שיוודע לשולחני שהמתייעץ מסתמך עליו.
הטעם שהשולחני חייב, אע"פ שהוא טעה, ולשיטות הסוברות שדינא דגרמי הוא רק קנס, אין מחייבים על שוגג או אנוס, הוא משום שאינו נקרא אנוס אלא פושע, משום שהיה יכול ללמוד ולברר יותר.
ואם כן, כיוון שהתובע לא הסכים להלוות עד שהנתבע אמר שיהיה לראובן כסף לפרוע, הרי נתקיים התנאי, שיהיה ברור שהמתייעץ סומך על השולחני. ואין לומר שהנתבע טעה, משום שהנחתו של הנתבע שכיוון שראובן קיבל הצעת עבודה, זה אומר שבטוח שיהיה לו כסף, היא נטולת בסיס. שכן, ישנה אפשרות שההצעה תתבטל משום שהמציע יימלך בדעתו, או שמקבל העבודה יחלה ולא יוכל לקבל את העבודה וכו'. לכן, יש מקום לחייב את הנתבע מדין מזיק.
ואמנם, לכאורה היה מקום לומר, שכיוון שהנתבע ציין במפורש שאינו ערב להלוואה, הרי כל דבר שבממון תנאו קיים. אבל בית הדין הבין מדבריו של הנתבע, שלא היתה בכוונתו לומר שאינו ערב לחלוטין, אלא רק, שאם יאנס ראובן, ובגלל זה לא יהיה לו כסף לשלם, לא יתחייב הנתבע. אבל על נזקים שיגרמו מחמת העצה שנתן לתובע, אין לפרש שהתכוון להיפטר מהם, עד שיציין זאת במפורש.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
