שנת תשס"ו | שבת פרשת נצבים וילך

שו"ת במראה הבזק

טקסס, ארה"ב Texas, USA
אלול תשס"ו

דרשת הרב בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד במקום צורך

שאלה
בעניין הדרשה שלי בראש השנה: אם אדבר לפני תקיעות השופר, מעט מאוד אנשים יהיו נוכחים. הדרשה מהווה זמן לקשר ביני ובין הקהילה, בתקווה שאוכל לעוררם לקשר עמוק יותר עם יהדותם בשנה הקרובה. האם מותר לומר את הדרשה לאחר שלושים התקיעות הראשונות?

תשובה
יש מקום להתיר לדרוש לאחר תקיעות דמיושב, ואפילו להמליץ על כך במקום שזה האופן היחיד שבו יגיעו הדברים לאוזני רבים מהאנשים, וזאת ההזדמנות לעורר אותם לתשובה, לכוונה בתפילה ובתקיעות ולחיזוק חייהם כיהודים.
עם זאת, מאחר שמקובל שאסור לדבר בין התקיעות, כדי שלא יבואו לזלזל בכך ולהתיר גם דברים בטלים, מן הראוי שהרב ידגיש לציבור את הסיבות להחלטתו בדרשתו.
ולהלן הטעמים להתיר:
א. האיסור לדבר בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד שנוי במחלוקת ראשונים. כמה ראשונים סוברים שמעיקר הדין מותר לדבר[1], וחלקם מתירים לציבור ואוסרים רק על התוקע[2]. להלכה פסק המחבר[3] לחומרה, אבל לאור הנ"ל נראה שבמקום שיש צורך מצווה או בשעת הדחק וכדומה ודאי שיש לסמוך על המקלים.
ב. מותר לדבר בעניין התפילות והתקיעות[4], לכן מסברה יש מקום לומר שאם הדרשה תתרום ליותר כוונה בתפילה או להרהורי תשובה וכדומה, היא יכולה להיחשב כדיבור בעניין התפילות[5].
ג. ה"אשל אברהם"[6] התיר לאדם חלש לאכול בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, וכך הובא בספר "פסקים ותקנות" לרבי עקיבא אייגר[7], שכך הורו רבי עקיבא אייגר ובית דינו בשעה שהייתה מגיפה בפוזנא והיה צורך להקדים ולאכול – כלומר, העדיפו הפסקה של אכילה וברכות בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד על אכילה לפני התקיעות בכלל.
היום נהגו להקל באכילה קודם התקיעות, כדי שתהיה דעתו מיושבת בתקיעות ובתפילות, וממילא יתכוון בהם יותר[8]. על-פי זה, קל וחומר שיש להתיר דיבור בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד כדי שהתפילה והתקיעות יהיו יותר בכוונה, ובפרט שהדיבור שבדרשה קשור לכוונה זו בקשר ישיר יותר מהברכות של האכילה.
"הליכות שלמה"[9] הצדיק את המנהג לומר את ניגוני התפילה עם החזן[10], ודייק מלשון "שולחן ערוך הרב"[11] שדווקא "דברים בטלים" אסור לדבר בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ולכן כל מה ששייך לסדר התפילה (הניגונים הנ"ל) מותר. לפי דיוקו זה יש לומר שדרשת התעוררות וכדומה אינה "דברים בטלים" ומותרת. עוד הביא בשם "יסוד ושורש העבודה"[12] שמותר לומר תהלים בשעת חזרת הש"ץ, כשהחזן מאריך בניגונים (ולא בתפילה עצמה). אמירת תהלים גם היא אינה חלק מתפילת מוסף עצמה או מהתקיעות, ובכל אופן התיר, ואם כך יש לומר שהוא הדין לדרשה.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] "בעל המאור" (ראש השנה דף יב מדפי הרי"ף עמוד א), הר"ן (שם דף י"א מדפי הרי"ף עמוד א), ה"מגיד משנה" (הלכות שופר פרק ג הלכה יא).
[2] ה"מגיד משנה" הנ"ל מדייק כך מהרמב"ם.
[3] שו"ע (או"ח סי' תקצב סע' ג).
[4] הרמ"א (שם).
[5] יש לבסס סברה זו על המנהג הפשוט שהציבור אומר או שר עם החזן קטעים מסוימים מחזרת הש"ץ ומהפיוטים הנאמרים בה, גם כשמדובר בפיוטים שלא תוקנו מלכתחילה כאמירה של הציבור. הפוסקים לא שללו מנהג זה, מלבד בפיוטים בודדים שמנוסחם משתמע שהאומר הוא שליח הציבור, ולכן יש שראו באמירתם על-ידי הציבור איסור של שקר או חשש של הוצאת שם שמים לבטלה (כך כתב ב"קיצור של"ה", וכן מודפס במחזורים רבים בשם האבודרהם, אף שייתכן שהאבודרהם לא התכוון לומר אלא שהיחיד לא יאמר פיוטים אלה בתפילת הלחש עצמה). מכך שהעירו דווקא על אמירת פיוטים אלה משמע שלא ראו פסול במנהג שהציבור שר עם החזן את שאר הפיוטים וקטעי תפילות, למרות שהם אינם חלק מתפילת הציבור.
נראה שההסבר לכך מצוי בדברי הט"ז (סי' תרכא ס"ק ב), שהסביר שאין איסור של הוצאת שם שמים לבטלה באמירה שעל-ידה "אנו מתעוררים ומתפללים ומכוונים למה שאנו צריכים", אף שהאמירה עצמה אינה תפילה שלנו. הט"ז דן בהזכרת חלקים מתפילת הכהן הגדול ביום כיפור בתפילתנו, אף שתפילות אלה אינן רלוונטיות לגבינו. מסתבר שאם יש לסמוך על סברה זו באיסור הוצאת שם שמים לבטלה, קל וחומר שיש לסמוך עליה לעניין הפסק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ולכן התקבל המנהג הנ"ל.
[6] בוטשאטש, בשו"ע (או"ח סי' תקפט ס"ק ג).
[7] פרק "הנהגות ותקנות" (סי' כ סע' יב עמוד עג), וראה שם בהערות. דבריו ודברי ה"אשל אברהם" הובאו גם ב"הליכות שלמה" (לגרש"ז אוירבך, מועדים פרק ב הערה 10). וראה עוד ב"ציץ אליעזר" (ח סי' כא), שנושא ונותן בעניין הוראה זו (של רבי עקיבא אייגר וה"אשל אברהם") עם הרב ד"ר משה אויערבך.
[8] אף-על-פי שבמקור הקולא היתה לחולים ולחלשים בלבד. עיין ב"מטה אפרים" (סי' תקפח סע' ב), ב"הליכות שלמה" (לגרש"ז אויערבך, מועדים, פרק ב סע' א ו-ג) ושם ב"דבר הלכה" (א) ו"אורחות ההלכה" (הערות 4 ו-10); וכן בהערות בספר "פסקים ותקנות לרעק"א" וב"ציץ אליעזר" (הנ"ל בהערה הקודמת), שדנו באיסור זה – מקורו, גדריו ותוקפו, ובהתרתו לצורך חולים וכדומה.
[9] מועדים פרק ב, "דבר הלכה" (כה) ו"אורחות ההלכה" (הערה 64).
[10] כמובא לעיל בהערה 5.
[11] סי' תקצ"ב סעיף ז.
[12] חלק ג חובת המועדות. שער יא - שער האיתון, פרק ד, סדר שופרות.


 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר