|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת במדברמשפט והלכה – משפטי שאולהרב סיני לויבשבועות הקודמים עסקנו בסעיפים שונים של הסכם הבוררות בשבועות הבאים נעסוק בבירור סעיפיו של המסמך הקובע את "סדרי הדין" שלנו.
השבוע נעסוק בשאלת פסילתו של דיין לדון בענין הקשור לבן משפחה או מכל טעם אחר:
בסדרי הדין פרק א' מופיע:
4. החלטה של דיין לפסול את עצמו או להסתלק מלדון בעניין, טעונה אישור של אחד מראשי אבות בית הדין.
5. החלטה של דיין כאמור, עקב פסול בשל קירבה משפחתית לפי הדין, אינה טעונה אישור כאמור.
נפרוס בקצרה את המקורות בנושא. המשנה המופיע במסכת נדה דף מט ע"ב קובעת: "כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון".
העולה מדברי המשנה שהפסולים להעיד פסולים לדון. פסולי העדות מפורטים במשניות במסכת סנהדרין פרק ג. הפסולים הם: פסולים מחמת עבירה, פסולים מחמת קורבה, ובפסול 'אוהב ושונא' נחלקו תנאים. לדעת רבי יהודה אוהב ושונא פסולים לעדות, ולדעת חכמים 'לא נחשדו ישראל על כך' (שם דף כז ע"ב).
בגמרא (שם דף כט ע"א) מבואר שאע"פ שחכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שאין לחוש שאוהב ושונא יעידו שקר בגלל זיקה זו אל בעלי הדין, אוהב ושונא פסולים להיות דיינים.
ומסביר רש"י: "דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון, דלא מצי חזי ליה זכותא". כלומר, עד הנדרש רק להבאת העובדות האובייקטיביות, אין לחוש שיעיד שקר בשל אהבתו או שנאתו לבעל הדין. מאידך, דיין הנדרש להפעיל שיקול דעת, עשויה זיקתו האישית לבעל הדין להקשות עליו להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי גם אם לא ירצה בכך. ובלשון הראש: "כי ענין הזכות והחובה בצבצת באדם בלא כיוון רשע".
מי נחשב אוהב ושונא? המשנה (שם דף כז ע"ב), בשיטת רבי יהודה אומרת :"האוהב, זה שושבינו. שונא, כל שלא דיבר עימו שלושה ימים באיבה".
לפי משנה זו הגדרת אוהב ושונא היא מצומצמת ביותר, והיא קשר אהבה חזק או שנאה. אכן, בגמרא (כתובות דף קה ע"ב) מצינו: "א"ר פפא לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה לא חזי ליה זכותא". הראשונים מסבירים, שרב פפא מרחיב את האיסור לא רק לאוהב גמור ושונא גמור אלא גם לאדם שיש לו זיקה פחות חזקה. לדעת בעלי התוס' (שם ד"ה לא למאן) דבריו של רב פפא 'אינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן'. זו גם דעת הרא"ש (שם) להלכה, שהגדרת "אוהב ושונא" היא מצומצמת ביותר. לדעת הרמב"ם אסור לדון אוהב ושונא, גם במצבים שאינם מובהקים כמתואר במשנה. מאידך ממרן ב"בית יוסף" (חו"מ סימן ז) דייק בלשון הרמב"ם שלדעתו איסור זה הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד.
הרמב"ם מתאר דרגה נוספת, שהיא העדיפה ביותר:"ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דין צדק כמוהו".
כיון שעניין זה תלוי בשיקול דעת ובאומדנא, ניתנה ההחלטה בעניין לאחד מאבות בתי הדין. זאת, בשונה מפסילה על רקע של קרבה הפוסלת לדין, שם הגדרים ברורים במשנה ובפוסקים, ועל כן הדיין פוסל עצמו ואין צורך בשיקול דעת נוסף.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
