שנת תש"ף| שבת פרשת ויצא

הוויכוח בין רבקה אמנו ויצחק אבינו בשאלה: מי הוא הבן הנבחר? לא הוכרע בסוף פרשת תולדות. הושגה פשרה. מצד אחד, יצחק חזר וברך את יעקב, והפעם בידיעה ברורה מי הוא הניצב לפניו ומבטיח לו את הארץ: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם" (בראשית כ"ח ג). השושלת נקבעה! רק יצחק הוא זרעו של אברהם והבא בתור הוא יעקב, שמקבל מיצחק את ברכת אברהם וממילא את ארצו.

מצד שני, רבקה וגם יצחק מסכימים שעל יעקב לעזוב את ארץ כנען, וללכת אל משפחת סבו בתואל הארמי: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (שם, ב). התירוץ הוא: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" (שם א).

בשלב זה עשיו הוא זה שנשאר בארץ כנען, ארץ מגורי אביו, ויעקב הוא שנאלץ לגלות. כדי להתגבר על יתרונו של יעקב, עשיו לוקח אישה ממשפחת אברהם באמצעות לקיחת מחלת בת ישמעאל (שם, ט).

ההתגלות לה זכה יעקב, בתחילת פרשת ויצא, מכריעה. יציאתו של יעקב היא זמנית: "וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שם, יג-טו). הבטחה זו חוזרת כמעט מילה במילה על ההבטחה שניתנה לאברהם, לקראת עזיבתו את חרן בדרך לארץ כנען: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם י"ב ב-ג).

הבטחת הקב"ה נתנה ליעקב ביטחון, שאם יאלץ לחיות בגלות עשרות שנים, וגם אם יאלץ להקים את משפחתו שם, וגם אם יאלץ להתמודד עם חותן-מעביד שמנסה לרמותו, יבא יום והקב"ה ישלח אותו, כמו ששלח את אברהם, חזרה לארץ כנען, כמבואר לקראת סוף פרשתנו: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם ל"א יג).

מיד לאחר ההתגלות יעקב יוצא לדרך, בהסכמת נשיו: "וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן" (שם, יז-יח).

יעקב הולך דווקא אל יצחק אביו, כדי לבשר דווקא לו, כי ברכותיו קיבלו אישור בהגלות אלקית.

(נעיר בסוגריים כי רבותינו לימדונו: "מעשי אבות סימן לבנים", גם כשעם ישראל גלה מארצו הוא תמיד ציפה להתגשמות הנבואות על חזרתו לארצו, כפי שקרה וקורה בדורות האחרונים).

הכתוב לא משתף אותנו במעשיו של עשיו. האם הוא ניצל את יציאתו של יעקב לגלות כדי לרשת את הארץ? האם הוא ניסה ללכת בדרכיו של אברהם כדי להיות ראוי לברכתו? כאילו בדרך אגב, הכתוב מספר לנו כי עשיו עזב את ארץ מגורי אביו, כשמו כן הוא, הוא עבר לשעיר היא אדום. לכן, זו הפתיחה של הפרשיה הבאה: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (שם, ל"ב ד).

כך נסגר המעגל שנפתח בתחילת פרשת תולדות: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:.. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" (שם, כ"ה כה, ל).

הבחירה בנזיד העדשים, הייתה הוויתור על ארץ כנען והכרה בה כארץ ישראל.

הבה נתפלל כי גם בימנו תלך ותתגבר, ביתר שאת, ההכרה שארצנו היא ארץ ישראל. הכרה המבוססת על ההבטחה האלקית, המופיעה פעמים אין ספור בתנ"ך, ספר שקדושתו מוכרת על ידי רוב האנושות (גם הקוראן הכיר בכך) והמבוססת גם על האמת ההיסטורית, הכרת האומות והחוק הבינלאומי.

נרטיבים המבוססים על זיוף ההיסטוריה, דינם להידחות, בשאט נפש, על ידי כל בן תרבות הסולד מאכזריות, מרצח חפים מפשע וממפירי זכויות אדם בכל רגע נתון, במודע ובכוונה תחילה.

עם ישראל וארץ ישראל חד הם. רק תחת שליטה ישראלית זוכים כל התושבים לזכויות פרט מלאות וחופש דת.