|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת לך לךכוח השמיעה / הרב ארנרייךפרשתנו מתחילה בציווי המפורסם לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב א). לכאורה העזיבה התבצעה בסדר הפוך קודם עוזבים הבית ואח"כ את המולדת ואת הארץ.
זו כנראה הסיבה שחז"ל במדרש (רבה (פרשה ל"ט אות א) הבינו שעיקר הציווי עוסק בעזיבה מהבחינה הרוחנית. וז"ל המדרש " ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו', ר' יצחק פתח (תהילים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם". המלבי"ם בפירושו לתהילים אכן מבאר פרק זה ואת הביטוי "בת" כסמל לנשמה- המימד הפנימי של היהודי. "כל כבודה בת מלך פנימה" מגדיר את מקומה של הנשמה. כאשר עוסקים בעזיבה רוחנית מתרחקים תחילה מהאידאות ומן המנהגים של הארץ ורק בסופו של דבר מהבית הפיזי. הפעלים המתארים את הנטישה בתהילים "שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך" באים בסדר הבא: שמיעה, ראיה ושוב הטית אוזן. הנזיר הרב דוד כהן בספרו "קול הנבואה" כותב שהמחשבה היהודית איננה בנויה על ראיה ,על צורה מוחשית, כמו פסל אלא על השמיעה. "אברהם אב המון" פירושו , לפי זה, אבי המקשיבים להמיית העולם. הנזיר "מכנה זאת "תורת ההיגיון השמעי העברי" והיא מקיפה את המחשבה, מדות מדרשי ההלכה, הקבלה – הסוד ושיאה קול הנבואה. האמת המוחלטת איננה נקנית בהסתכלות עליונה אלא בשמיעה פנימית. כמו שנאמר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (קול הנבואה דף כה').
השמיעה היא ציות לכתוב בתורה, היא הקבלה ממוריו ורבותיו. ראיה לעומתה היא ההבנה העצמית. הראיה הפיזית נראית לכאורה עדיפה על השמיעה "ולא תהא שמיעה גדולה מראיה" . כך גם לכאורה עבודת ה' מתוך הבנה עצמית נראית כמרוממת ומלאת התלהבות יותר מעשיה מתוך ציות. אולם חסרונה של הראיה יבוא לידי ביטוי כאשר מסך דק מפריד בינך ובין המציאות. במקרה זה לראות אינך יכול אבל עדיין אתה יכול לשמוע. כך גם קיום מצוות הבנוי על הראיה בלבד מסוכן כיוון שכל "מסך דק" "נגיעה" עלולה לסלף את התמונה האמיתית. על כן, הדרך הנכונה היא לקיים את התורה מתוך ציות ועבדות ואח"כ להפיח בה רוח התלהבות, אבל בסופו של דבר לחזור לקיים את הדברים כי כך צווה ה'.
בעל התניא מבאר את דברי שלמה המלך "חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב ו) כהדרכה לדרכו לכל יהודי. הנער בתחילת דרכו אי אפשר לבסס את חינוכו על הבנה אלא על ציות כך גם כל יהודי צריך לבסס דרכו על השמיעה, אז גם כי יזקין "זקן -זה שקנה חכמה" ויבין בעצמו את עומק המצוות, לא יסור ממנה. הכוונה לדרך הציות והעבדות. לא יקיים המצוות כי הוא מבין שכך ראוי, אלא כמי שעושה רצונו של מקום.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
