שנת תשפ"א | שבת פרשת יתרו

 "קו פרשת מים", כך הוגדרו ע"י חז"ל עשרת הדיברות שנזכה לקרא השבוע.

ההיסטוריה של עמנו נחלקת לשתי תקופות, 'לפני הדיבור' ו'אחרי הדיבור' (עיינו חגיגה ו ע"א וברש"י שם). כלומר, לפני שמיעת הדיבור האלוקי במעמד הר סיני ולאחריו. עשרת הדיברות ביססו ונתנו קיום לעולם שנברא בעשרה מאמרות (עיינו חמדת ימים וארא תשס"ח, כי תצא תשע"ב, ואתחנן תשע"ג וחוקת תשע"ד). שמיעת הדיבור האלהי במעמד זה, הפכה את כל עם ישראל לנביאים או לפחות בני נביאים.

לכן, אין זה מפתיע כי פרשת מתן תורה פותחת בפסוקים הבאים תוך הדגשת הדיבור:

"...אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק" (שמות י"ט ו – ט).

ומיד בהמשך: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שם כ' א).

המילה הנרדפת בתנ"ך לנבואת אמת היא "דבר". הוכחנו זאת בעבר מדברי דוד לאליאב אחיו הגדול, לפני הקרב עם גולית (עיינו שמואל א י"ז כו-לא). נוכיח זאת גם מהמאורע המוזכר בסוף ימי עלי ומינוי שמואל הצעיר לנביא.

אם במעמד הר סיני רמת הנבואה הייתה גבוהה מאוד, בסוף ימי עלי המצב היה הפוך, כהגדרת הכתוב: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת יְקֹוָק לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר יְקֹוָק הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמו"א ג' א). הקב"ה שלח נבואה אל שמואל, אבל שמואל לא הבין זאת, הוא לא היה רגיל לכך. רק בפעם השלישית הבין עלי כי שמואל הצעיר (ולא הוא) אמור לקבל נבואה והדריך אותו כיצד לקבלה.

אם נבחן מהי המילה המנחה בפרשיה זו, בקלות נבחין בביטוי החוזר 'דבר'. וז"ל הכתוב: "וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת יְקֹוָק וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יְקֹוָק:....וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְקֹוָק כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ: וַיָּבֹא יְקֹוָק וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: פ  וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:... וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:  וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר יְקֹוָק הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה: פ וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיקֹוָק הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה" (שם ג' ז – יט).

אכן, דָּבָר הוּא, הבה נתפלל כי נחזור בקרוב לימים מיוחדים אלה של השכנת שכינה על עם ישראל מאוחד, שעומד כאיש אחד כנגד ההר.