שנת תשפ"א | שבת פרשת קרח

פרשת השבוע: יחלוקו, איך עושים את זה?

מחלוקות היו תמיד חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית – יהודית. המחלוקת עוזרת לברר את הנושאים העומדים על הפרק ומעשירה את עולמנו הרוחני. הבנת כל צדדי המחלוקת מאפשרת העמקה מצד אחד והבנה וראיה כוללת מצד שני. יש בה ברכה גדולה בתנאי שהבסיס עליו היא מושתתת הוא האחדות ("כולנו באותה סירה"), שאיננה מחייבת אחידות. בירור ענייני לגופו של נושא והקשבה לדברי האחר  – כן! השמצות אישיות ואי שמירה על כבודו של מי שלכאורה נמצא בצד האחר – לא ועוד פעם, לא!!!

מעניין לעניין, מעט באותו עניין, ננסה להעמיק ולהבין יותר את פשר המחלוקות המתוארות בתחילת פרשתנו.

צריך להסביר מדוע היה צורך בשתי הוכחות יוצאות דופן (הבליעה והפריחה) כדי להוכיח מי היו הצודקים  - משה ואהרון, ומי בעלי המחלוקת – קרח ועדתו? 

נציע כי באמת היו שתי מחלוקות עקרוניות ולא רק אחת. הראשונה על מנהיגותו של משה רבנו. השניה על בחירתו של אהרון הכהן.

במחלוקת הראשונה ההכרעה הייתה ברורה, משה רבנו הכריע אותה באבחת ההכרזה החדה כתער:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְקֹוָק שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְקֹוָק" (שם ט"ז כח – ל).

הגזירה שגזר משה, ללא ציווי משמים, היא זו שהכריעה. אבל היא פתרה רק בעיה אחת.

המחלוקת השניה הוכרעה בדרך אחרת לגמרי – בהליך של בחירת מטה אחד מתוך שנים עשר מטות. בסופו של דבר, רק למחרת נבחר מטהו של אהרון בידי הקב"ה ורק על ידו. אהרון לא היה שותף (וגם לא משה) משום בחינה לבחירה בו. וז"ל הכתוב:

"וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְקֹוָק בְּאֹהֶל הָעֵדֻת: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (י"ז כב – כג).

ממה נובע ההבדל בין שתי ההכרעות?

משה רבנו שימש בשני תפקידים: הראשון - המנהיג הפוליטי של עם ישראל. כדי לעשות זאת הוא היה זקוק לתמיכת העם וההכרה בו כמנהיגם. עוד מתחילת הדרך לא כולם הכירו תמיד במנהיגותו. מבחינה זו משה רבנו הוא בשר ודם, ילוד אישה שרגליו מהלכות על גבי הקרקע. ברור שחלק מהעם לא הבין איך מי שגדל בחצרו של פרעה כנסיך מצרי, הוא זה שמעמיד עצמו כמושיעם של ישראל ומציע להם לפתח במלחמת עצמאות, שראשיתה מרד בשלטון המצרי, ומטרתה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במסגרת מילוי תפקיד זה, משה היה צריך לנהל משאים ומתנים פוליטיים מדיניים עם מלכים שונים ברחבי המזרח התיכון, וכנראה לנקוט בפעולות נוספות שלא תמיד התקבלו בעין יפה על ידי חלקי הציבור.

התפקיד השני: משה רבנו הוא נותן התורה, הוא איננו אוכל ואיננו שותה ארבעים יום וארבעים לילה, הוא עולה לשמים ומוריד משם את תורת השם שמקורה אלוקי. הוא היחיד שזוכה לדבור פנים אל פנים, קרבה לא אנושית אל הקב"ה. ראשו של משה תמיד בשמים ועל פניו יש מסווה. הוא היחיד שיש לו כניסה חופשית לקודש הקדשים. כל מי שחולק על תורת משה כופר בקב"ה, דבריו הם דברי אלוקים חיים, ובזכות זה הם נצחיים ולא ניתנים לשינוי.

נקודה זו הוכרעה בתחילת פרשתנו, משה רבנו הוא לא רק מנהיג פוליטי בשר ודם, כנותן התורה הוא יותר גבוה וחזק רוחנית אפילו ממלאך. סופו של קרח הוכיח זאת.

ועדיין היה צורך בהכרעה בנושא בחירתו של אהרון. כאן לא מדובר בשום פנים, בהכרעה של הציבור. הכהנים והלווים הם בני אדם אנושיים, שחיים ופועלים על פני האדמה ושנבחרו בידי שמים לשרת בקודש. קרבתם אל הקודש מגבילה אותם בפעולותיהם ומחייבת אותם משנה זהירות בהליכותיהם. בחירה זו איננה תלויה בהכנה אנושית או בבחירה אנושית, רק מי שנולד מזרעו של אהרון הוא כהן, ומי ששייך לשבט לוי הוא לוי.

כך התבררה והוכרעה גם בחירתו של אהרון אחרי מופת המטות.

עכשיו אנו מבינים מדוע היה צורך בשתי הוכחות שונות (בלי להיכנס לפרטים במסגרת קצרה זו).

נחזור אל דברי הפתיחה (שאמורים להיות ככותרת מנחה לכל מחלוקת בתוך עם ישראל)  הבה נשתדל לעשות כל מאמץ לנהל כל ויכוח ציבורי על פי עקרונות אלה, נתפלל שהקב"ה יהיה בעזרנו ונצליח לשמור על אחדותנו. נמשיך לברר כל נושא לעומקו, נקפיד על לשון מכבדת ונשתדל להקשיב לצד השני מתוך הערכה ובאהבה, כמו שלימדנו אהרון שהיה אוהב את הבריות, מקרבן לתורה ועושה שלום גם בין ישראל לאביהם שבשמים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר