שנת תשפ"ב | שבת פרשת ויצא

חמדת שנת השבע: נטיעה בשמיטה

כתוב בתורה "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור". חז"ל (מועד קטן דף ג ע"ב) דורשים שרק המלאכות הללו, המפורשות בפסוק, אסורות מדאורייתא. שאר מלאכות השדה אסורות מדרבנן בלבד.
הרמב"ם (הלכות שמיטה פרק א הלכה ד) פוסק שמי שנוטע בשביעית מקבל מכות מרדות. משמע שהנטיעה איננה כלולה באיסורי התורה כמו זריעה וזמירה.
הגמרא במסכת גיטין (דף נג ע"ב) אומרת שאם נטעו בשבת בשוגג, אין צורך לעקור את העץ. לעומת זאת, אם נטעו בשוגג בשמיטה, יש לעקור את העץ וכך לבטל את המלאכה שנעשתה. הגמרא שואלת מדוע מחמירים בשמיטה יותר משבת, שהרי שתיהן דאורייתא! משמע שהגמרא מניחה שנטיעה בשמיטה אסורה מן התורה, לכאורה בניגוד לדברי הרמב"ם!
ערוך השלחן (סימן יט אות ד) אומר שהנטיעה אסורה מן התורה, כמו כל עבודת קרקע אחרת, על סמך ציווי התורה "שבת שבתון יהיה לארץ". זהו ציווי עשה שהארץ תשבות, ואינו לאו. אין מלקות על עשים, לכן הוא אינו לוקה, אך המלאכה אסורה מן התורה.
הר"ש משנץ (בביאורו למשנה מסכת שביעית ב, ו) אומר שאיסור הנטיעה מבוססת על "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". מלאכה זו נמצאת במקום ביניים בין זריעה וזמירה. הזמירה היא חיתוך האילנות בכדי לגרום להם לצמוח יותר. הנטיעה משפיעה על צמיחת העץ הרבה יותר מכך! מבחינה זו, היא הרבה יותר דומה לזריעה. לכן הוא מכריע שהיא אכן אסורה מן התורה, כמו שמשמע בגמרא.
החזון איש ממשיך את הדברים ואומר שגם הרמב"ם אינו חולק על כך. הנטיעה בהכרח חמורה יותר מזמירה, ולכן ודאי שהיא אסורה בשביעית, מדאורייתא. מצד שני, יש כלל שעונשי התורה אינם ניתנים על סמך קל וחומר. אם התורה אומרת במפורש שמעשה מסוים מחייב מלקות, לוקים רק עליו, לא על מעשים אחרים, גם אם לפי הבנתנו המעשה השני חמור יותר. נחדד את הדברים: התורה אוסרת לזמור את העצים בשמיטה, מפני שהזמירה מעודדת את העץ להצמיח ענפים ופירות חדשים. הנטיעה עושה הרבה יותר מכך: היא מייצרת מציאות חדשה בשדה! ודאי שהנטיעה מְפֵרָה את "שבת הארץ" הרבה יותר מהזמירה! הקב"ה הורה לנו לדרוש את הקל וחומר הזה, ומצד שני, לא לענוש על סמך הקל וחומר (כפי שמנסחים זאת חז"ל – אין עונשין מן הדין). לכן מחובתנו להכריע שהנטיעה אסורה מן התורה. מצד שני, אין לנו סמכות לענוש עליה. לכן, אומר החזון איש, הרמב"ם כתב שהעונש על הנטיעה זהה לעונש על מלאכות האסורות מדרבנן, אך אין זה אומר שהנטיעה אסורה מדרבנן בלבד.
שבט הלוי חולק על החזון איש. הוא טוען כלפיו שאילו היינו אוסרים מלאכות המעודדות צמיחה יותר מהזמירה, היה מקום לדון על מלאכות רבות אחרות, שיתכן ומשפיעות יותר על העץ! גם החזון איש מודה שיתר המלאכות המעודדות את צמיחת העץ אינן אסורות מן התורה בשביעית. על כרחנו שהתורה באה לקבוע כלל שרק המלאכות המפורשות בה אסורות, ולא מלאכות דומות, מקבילות, או משפיעות יותר.
החזון איש אינו עונה ישירות לטענה זו, אך לכאורה נראה ליישב את דבריו באופן הבא. יש הבדל בין מלאכות רבות המועילות לאילנות, לבין מלאכה המייצרת מציאות חדשה בגינה. קודם לא היה עץ בגינה, ואחר הנטיעה – יש עץ! שאר מלאכות הקרקע משפרות את הצמחים, אך מה משפר יותר – הדישון, או הזמירה? קשה לענות על שאלה זו. לעומת זאת, מהמשמעותי יותר לעץ – הנטיעה או הזמירה? ודאי שהנטיעה, היא הדבר המשמעותי  ביותר בחיי העץ!
לכן החזון איש אומר שיש הבדל בין השוואת הזמירה ליתר המלאכות הנעשות בעץ, ביניהן קשה להכריע מי היא המרכזית ומי המשנית, לעומת הנטיעה, שהיא ודאי הבסיסית יותר לקיום העץ. לכן ההכרעה ההכרחית היא שהנטיעה אסורה מן התורה, אך אין לוקים עליה.
המהריט"ץ (רבי יום טוב צהלון, מחכמי צפת, שי"ט-שע"ט) דוחה את הקל וחומר עצמו. הוא אומר שיש הבדל תהומי בין זריעה וזמירה לעומת נטיעה. בדרך כלל זורעים תבואה או ירקות, שנהנים מהם כבר באותה שנה. לעומת זאת, מטרת נטיעת עצים היא לייצר מציאות רבת-שנים, ובדרך כלל לא נהנים מהעץ באותה שנה. בהחלט יתכן שהתורה אוסרת לזרוע או לזמור באופן שתגרום להצמחה של פרי שביעית, ואינה אוסרת לשתול עץ שההנאה ממנו לא תהיה בשנת השמיטה.
המנחת חינוך מסביר מדוע הנטיעה שונה מהזריעה. הזריעה מייצרת דבר חדש. אדם מכניס זרע, ובמקומו יוצא צמח. הנטיעה, לעומת זאת, איננה מחדשת דבר בצמח. היא מחדשת את הימצאות הצמח בשדה, וסביר שהימצאותו שם תשפר את הצמח. אך הצמח אינו צמח חדש. לכן המנחת חינוך אומר שמי שזורע זרע של עץ חייב מלקות, שכן הוא עבר על "לא תזרע". אך אם הוא שותל עץ, לא עבר בכך על איסור תורה. הראי"ה קוק פוסק כדבריו.
על כך החזון איש חולק, הפעם מן הצד השני: זרע העצים שונה מהותית מזרע של תבואה או ירק. בדרך כלל חקלאים אינם זורעים זרעי עצים. לא לוקים על מעשה החורג מהנורמה החקלאית. 

לסיכום הדברים:
הרמב"ם אומר שהנוטע בשביעית חייב מכות מרדות (כמי שעבר על איסור דרבנן).
בגמרא במסכת גיטין (נג) משמע שנטיעה בשביעית אסורה מן התורה. ישנה מחלוקת מהו האיסור:
כחלק מאיסור "לא תזרע": על כך אומרים המנחת חינוך והראי"ה קוק שאיסור זריעה הוא טמינת זרע בקרקע לייצר צמח חדש, לא שתילה של צמח קיים (והחזון איש דוחה את הנפקא מינה שהמנחת חינוך מציע לזריעת זרע עץ).
כחלק מאיסור "לא תזמור": החזון איש, בעקבות הר"ש משאנץ, מציע לדרוש קל וחומר מאיסור זמירה (וכך מבאר מדוע אין לוקים על כך, שכן "אין עונשים מן הדין"). שבט הלוי דוחה את הדברים, שכן חז"ל קבעו שאין ללמוד מלאכות חדשות מאיסורי זריעה וזמירה.
כחלק מהחיוב הכולל של "שנת שבתון יהיה לארץ": כך מבאר ערוך השלחן. לכן הנטיעה אסורה מן התורה, אך כלאו הבא מכלל עשה, כחלק מהקיום הכללי של ה"שבתון".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר