שנת תשפ"ב | שבת פרשת מצורע

חמדת שנת השבע: ברכת האילנות וביעור מעשרות

השנה, בשנת השמיטה, אנו עוסקים במצווה החוזרת אלינו מדי שבע שנים. אך מבחינת מחזורי מעשרות ישנה חלוקה נוספת.

"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" (דברים יד, כח). מדרש ההלכה המובא בירושלמי (מעשר שני פרק ה, ג) מסיק שהכוונה היא שבכל שלוש שנות מעשרות יש לבצע ביעור. אם כך, מחזור השמיטה מורכב משני מיני-מחזורים של שלוש שנים. בסוף כל אחת משלוש השנים הללו, בשנה הרביעית ובשנת השמיטה, צריכים לבער את המעשרות שעדיין בידינו. השמיטה איננה נמנית, מכיוון שהיא איננה שנת מעשרות.

מחזוריות המעשרות באה לידי ביטוי בעניין נוסף. מדי שנה עלינו להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, ומעשר נוסף או מעשר שני או מעשר עני. בשנים א' ב' ד' ה' משנות השמיטה מפרישים מעשר שני, והמפריש לוקח אותם או תמורתם ואוכל אותם בירושלים, ובשנים ג' ו' מפרישים מעשר הניתן לעניים. אם כך, מחזור השמיטה מורכב משני סבבים של שלוש שנים – מעשר שני, מעשר שני, מעשר עני, ביעור. שנת הביעור הראשונה (השנה הרביעית) היא שנת מעשר שני, ושוב יש שנת מעשר שני, מעשר עני, ושנת ביעור (שהיא גם שנת שמיטה).

השנה המתאימה ביותר לביעור היא השנה בה אין תרומות ומעשרות כלל. לכן שנת השמיטה מתאימה להיות השנה בה מאפסים את החשבון ואת הטיפול בתרומות ובמעשרות.

מהו הזמן המתאים לביעור המעשרות?

בירושלמי (שם) נאמר שהזמן המתאים הוא פסח.

מבחינה חקלאית פסח הוא באמת זמן מתאים. לא בכדי הגמרא (ברכות מג ע"ב) אומרת שהיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך על כך. ראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, מפני שזהו הזמן בו "השרף עולה באילנות". כלומר, כל פוטנציאל הפריחה של העץ נצבר, ומעתה מתחילה עבודת יצירת הפרי. אך בניסן הדברים גם נראים כלפי חוץ. איננו מברכים בט"ו בשבט, מפני שהדברים נסתרים מעינינו. אנו מברכים כאשר אנו רואים וחווים את הדברים, בניסן. הלבלוב מסמל את תחילת יציאת הפירות החדשים. לפני שמתחילים לקבל פרי חדש, עלינו לוודא שטיפלנו בפרי הקודם כראוי. לכן זהו הזמן לוודא שלא נותרו בידינו תרומות ומעשרות משנים עברו.

חודש ניסן וחג הפסח אינם מוזכרים בפסוקים בהקשר זה. עם כל ההיגיון החקלאי שבדבר, בירושלמי שואלים: מניין שמותר לנו לדחות את ביעור המעשרות עד לפסח, כאשר בפשט הפסוקים יש לבער אותם בתחילת השנה? הגמרא עונה שיש היקש בין המילה "מקצה" בפסוק זה, והמילה "מקצה" בהקשר אחר: "מקצה שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". מכאן שה"קצה" מוגדר לפי שלושת הרגלים.

יתכן ויש כאן היקש עמוק יותר. בכלות מחזור שלושת השנים, לקראת פסח, מגיעים ל"מקצה" מסוים, המקביל ל"מקצה" אליו מגיעים בכלות מחזור השמיטה.

בסוף שנת השמיטה, בחג הסוכות, בזמן בו מפנימים שלה' הארץ ומלואה, מקיימים את מעמד "הקהל". זהו הזמן המתאים לחזור על מעמד הר סיני. אנו מזכירים את המחויבות שלנו לקיום מצוות התורה. מתוך זה מגיע לנו לקבל תורה. 

לקראת פסח, חג הגאולה, אנו עושים חשבון נפש, ומוודאים, רגע לפני שמגיע היבול החדש, שהשתמשנו בפירות השנים הקודמות כראוי. כך אנו מגיעים לשמחת הרגל מתוך תזכורת שהקב"ה נתן לנו את הארץ, ואנו מקיימים את מצוותיה כראוי. כך אנו יכולים לומר בצורה שלמה בליל הסדר "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי אתכם אל הארץ".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר